צ'ק אין

"מצטערת, לטיסה הזאת אתה לא עולה". אחרי מסע הייסורים שעברתי מול הבירוקרטיה האמריקאית, ככה התחיל הערב שלי בנתב"ג, שלוש שעות לפני הטיסה שכל כך חיכיתי לה. נציגת חברת התעופה הופתעה לגלות אותי בתור הממתינים לצ'ק אין והעמידה תנאים חדשים לעליה שלי למטוס. "סוכנות הנסיעות לא העבירה לנו את המסמכים הדרושים, אתה צריך לשבת ליד שקע חשמל ואין מקומות פנויים ואני בכלל לא בטוחה שמותר לך לעלות על טיסה ארוכה. תבקש פיצוי מהסוכנות, על הטיסה הזאת אתה לא עולה". המזוודות כבר על המסוע, מחכות לזוז ולהיפטר מהמשקל העצום שנחת עליהן. אלעד, גלדיס ואני לא נלחצים, כבר שמענו כל כך הרבה סירובים בדרך למסע הזה.

"טוב, בסדר, עכשיו תגידי מה כן אפשר לעשות כדי שכן נטוס הלילה". "מצטערת, כרגע אין מה לעשות, תחזרו הביתה, תסדרו את כל המסמכים ותמצאו טיסה אחרת בימים הקרובים". אחרי שניה אחת של כעס, שוב השתלט עליי יניב של ההרצאות. "אוקיי, בואי לא נתמקד במה אי אפשר, מה כן צריך לקרות, היפוטתית, כדי שאני אטוס עוד הלילה?". הנציגה שוב הסבירה שכל הכסאות הנמצאים ליד שקע חשמל, כבר תפוסים, ושאין לי מכתב מתאים מרופא שמאשר לי לחצות את האוקיינוס האטלנטי. שניה לאחר מכן, אלעד כבר חיפש אנשים שיהיו מוכנים להתחלף איתנו במקומות. אני כבר הייתי בטלפון, מעיר את הרופאה שלי ומתנצל על השעה המאוחרת.

עכשיו אני אקצר, למרות ששם זה נראה כמו נצח. אלעד מצא אנשים טובים שיושבים ליד שקע חשמל והיו מוכנים להתחלף, הפקס המיוחל מהרופאה הגיע, 27 דקות לפני שהדיילות מתחילות את תיאטרון הוראות הבטיחות. את הדיוטי פרי ראיתי תוך כדי ריצה, הקפה שרף את הלשון, אבל לאף אחד מאיתנו זה לא היה איכפת, חיוך גדול עטף אותנו בדרך לשער העליה למטוס.

כששום דבר לא הולך לך בקלות, זה הופך את התוצאה תמיד להרבה יותר עוצמתית. עברתי 35 ימים של טיול מדהים, מאתגר, מהנה, קשה פיזית ומנטאלית, אבל שווה כל שקל, כל שניה של מאמץ בירוקרטי. חצינו את ארה"ב מחוף אל חוף, חווינו מקומות, אנשים ואוירה שכנראה לעולם לא נשכח. כן, אני עדיין באופוריה ומסרב להתנתק מתחושת החופש הגדול, אבל כנראה שגם זה יעבור עם התגלות האתגר הבא. מדי פעם עוד אעלה פה חוויות ותובנות שהבאתי מאמריקה הגדולה.

בינתיים, אני לא מסיים את הפוסט בלי תודה עצומה לשני אנשים. לאלעד, שהצליח לסבול אותי במשך חודש וקצת והיה לחלק בלתי נפרד מאחת החוויות הכי חזקות שעברתי. אומרים שחברות נמדדת דווקא ברגעים הקשים, אז לנו לא היו חסרים כאלה, ואני גאה להגיד שעברנו את כולם, אני גאה להגיד שאתה חבר שלי. ועוד תודה לגלדיס, שהייתה ונשארה כל הזמן (אהמ… השגרירות, אהמ…). אני לא עושה מילימטר בלעדיה, אז בטח שלא 3,507 מיילים (כן, ספרתי). בכל מקום בו היינו, בכל חוויה מדהימה חדשה, תמיד הסתכלנו אחד על השני בחיוך, ואמרנו – "לטיסה הזאת אתה לא עולה".

ארה"ב, יולי – ספטמבר, 2013.

IMG_0291

מדרגות נעות

רובכם מכירים את סיפור מלחמת העולם שאני מנהל מול שגרירות ארה"ב, בדרך להוצאת ויזה למטפלת שלי, גלדיס. הסיפור עדיין לא הושלם ואני בתהליך מתמיד של הבנת החוקים האמריקאים והישראלים, המתנה לבירוקרטיות ושיחות שכנוע עם הממונים. בסוף, אני בטוח, אנחנו נקבל את הויזה ונצא לטיול לארה"ב, אבל עד אז, צפוי לי עוד תהליך ארוך של ניסוי וטעייה.

כשניסיתי לבדוק מול אנשים עם סיפור דומה לשלי מה עליי לעשות, רובם המכריע פשוט לא ידעו לענות לי. פעם אחר פעם, אנשים נתקלו בפלונטר אליו הגעתי, השלימו עם הגזירה וויתרו על המטרה. קיבלתי את כל התשובות וההסברים למה אני לא יכול לקבל את אותה ויזה, אבל אף אחד לא טרח לבדוק מה כן אפשר לעשות.

אז החדשות הטובות הן שיש הרבה מה לעשות. ההחלטה לנקוט פעולה ולשאול את השאלות הטובות, תמיד תיקח אותנו עוד כמה מדרגות קדימה. להשלים עם המצב הקיים זה ממש אבסורדי בעיניי, וזה הזכיר לי מאוד את הסרטון הבא:

נגד הרוח

הנה וידוי – אני לא אוהב חורף. וכן, תגידו שבישראל אין באמת חורף וטוב שאתה לא גר באירופה, אבל אותי, גם גשם קטן ורוח גדולה, יכולים להשבית מכלל פעילות. עם 0% שומן מגן מתחת לעור, השגרה הדינאמית שלי מורידה הילוך, ואני מבלה יותר שעות ליד התנור שלי, מאשר מחוץ לדלת.

בשבוע שעבר, למשל, תקפה אותי ההתקררות השנתית, אשר חיסלה את כל התכנונים והמשימות. נאלצתי לוותר על פגישות חשובות, ובמקומן להתמסר לתה המסורתי. אמרתי לעצמי שזה בסדר, זו התקופה ומותר להנמיך את העשייה עכשיו, כדי לצבור כוחות לביצוע רשימת התכנונים הענקית של הקיץ. כן, בטח.

תחת 38.5 מעלות חום, שלחתי מייל שסגר סופית את התאריך – 12.2.2013. מה זה בדיוק ומה יקרה שם אתם עוד תגלו בהמשך, אבל ביצעתי התחייבות למטרה חדשה.

נכון, יקרו דברים במהלך החיים שלנו אשר יעצרו את העשייה וימנעו לרגע את המשך ההתקדמות, אבל גם ברגעים האלו, חשוב לבצע פעולות קטנות שיגרמו לנו להתחייב למטרה כלשהי. ככה, כשכבר נחזור לפעילות השוטפת, לא נצטרך להתחיל הכל מהתחלה.

אז יאללה, לכו נגד הרוח.

 

להפוך פחד לדחף

לפני כשבוע, מצאתי את עצמי בתוך היסטריה רגעית. ימים ארוכים של בטלה ומחסור בלקוחות חדשים, הביאו אותי לחרדה מסוימת שעסק הקופירייטינג שלי נשחק ואני מאבד מומנטום. דיברתי על זה כאן, תחושות שליליות הן סימן איתות. הן לא נועדו על מנת שנשקע בהן, אלא כדי שנבין שמשהו לא בסדר ונלך לתקן, ממש כמו שכאב פיזי מודיע שצריך לטפל בגוף. אז נזכרתי בזה. אספתי את עצמי ושלחתי 26 מיילים ללקוחות פוטנציאלים. היום, בקושי מצאתי זמן לכתוב כאן מרוב עבודה.

ככה זה, אין פתרונות קסם, עשייה מובילה לתוצאות, "פחד" צריך להתהפך ל"דחף", והדחף הזה של לעשות ולשנות את המצב הקיים, כבר יוביל בעצמו לתוצאות. נסו את זה בבית!