כמה ימים של עצבנות מטרידה עברו עד שיחת הטלפון הזו. "יניב, אנחנו שמחים לבשר לך כי הבקשה שלך אושרה הפעם. שתהיה לכם נסיעה נעימה". ככה, משפט קצר וענייני, הביא להתפרצות של שמחה, כזו שכיסתה על חודשים של טלפונים ומיילים ומכתבים ועמידה (ישיבה) בתורים של בירוקרטיה. שמחה של "יש! יש ויזה!".
לקראת סוף מרץ, שיתפתי את אתכם בסיפור דחיית בקשת הויזה של גלדיס, המטפלת שלי, ע"י שגרירות ארה"ב. אז, פניתי אליכם בבקשה להפיץ את האבסורד, בתקווה שלחץ ציבורי ישנה את ההחלטה הלא צודקת. היום, אני רוצה להגיד לכם תודה. בזכותכם, בזכות המאמץ המשותף, ההחלטה השתנתה. בעוד פחות מחודשיים, אנחנו נהיה על המטוס, בדרך לטיול החלומות.
כן, זה היה מסע ארוך, מתיש, לפעמים אפילו מייאש, אבל הידיעה שאתם והצדק איתי השכיחה כל מחשבה על הרמת ידיים. הרי אחרי שמסרבים לנו, הכי קל להיכנע למציאות. הכי קל להגיד "זה לא תלוי בי, זה מה יש" ולהמשיך הלאה, מאוכזבים על מר גורלנו. מיותר לציין מה היה קורה אם הייתי נכנע למציאות בכל פעם שנתקלתי בקיר. מיותר לציין שאני זה רק דוגמה, ולאף אחד אסור לוותר על המטרות שלו.
"לשנות החלטה של האמריקאים המקובעים, זה בלתי אפשרי", כתב לי מישהו בהודעה פרטית. השבתי לו את התגובה האוטומטית שלי בכל פעם שאני שומע את הצירוף "בלתי אפשרי", כתבתי לו "בינתיים". מייאשים וחסרי אמונה תמיד יהיו וגם תמיד יהיו להם את כל הסיבות למה אתה לא יכול להצליח. אם יוצא מכאן איזשהו מסר, אז הוא תמיד לקחת את הקולות האלו בערבון מוגבל. הרי בסוף רק אנחנו נחליט מה אפשרי, ומה עדיין לא.
אז שוב תודה לכל המשתפים והנותנים בלייק ובתגובה. טובלרון זה נדוש, אז תרשו לי לשלוח לכם אהבה גדולה במקום. עוד סיפור גדול נכנס להרצאה שלי. התוכן אמנם השתנה, אבל המסר תמיד אותו המסר – תאמין – זה יניב הצלחה.
שלכם,
יניב.
