Tag Archives: שבת שלום

איזה שבוע מטורף עבר כאן. פרשת הזמר, הקטינה, המשפחה והסמים, אי אפשר היה להתחמק מזה והדיונים השתוללו עוד לפני שבכלל הבנו מה קרה. אנחנו מאוד אוהבים לרדת לפרטים הקטנים, אלה עם המיץ הצהוב שמרווה את הצמאון שלנו להצצה לחיים הסודיים של מישהו אחר, אבל אני חושב שפה ושם פספסנו את הכאב האמיתי מהסיפור.

הימצאותן של נערות שעוד לא סיימו תיכון בחברתם, המינית או לא, של גברים הבוגרים מהן ב-20+ שנה, היא לא תוצאה של השפעת סמים, אלא היעדר השפעה של חינוך. ישנה כאן שאלה הרבה יותר גדולה מהשאלה הפלילית, והיא בעיקר מופנית להורים. אני נפגש לא מעט עם בני נוער ורואה מקרוב כמה הם משוועים ליד מכוונת, כזו שתיתן להם דוגמה טובה בתוך ים גיבורי הילדות שמאכזבים אותם כל פעם מחדש.

לצערי, אני מכיר גם הורים שמפחדים להיות במקום הזה. הרי לא פעם, קל לחשוב שההתפרעות של הבן או החוצפה של הבת באים מתוך כוונה להרחיק ולמרוד, כשבעצם מסתתרת שם קריאה גדולה לתשומת לב. הרבה פעמים דווקא החופש והרצון לאפשר לאותם נערים ונערות לעשות ככל העולה על רוחם, הוא בדיוק הדבר האחרון אותו הם מבקשים. שלמה ארצי, אחד מאותם אנשים בודדים שעדיין נותרו לי להעריץ, הקריא פעם קטע המדבר בדיוק על זה. על אותה אמא רשעית שבעצם רשעותה, מצילה את חיי ילדיה.

בעולם בו חסרים מודלים להערצה, בואו ננסה להיות כאלה. שבת שלום.

בואו נדבר שניה על רושם ראשוני.

נדירים האנשים שרואים אותי בפעם הראשונה וקולטים עם מי יש להם עסק. במקרה הפחות טוב, אנשים פונים תחילה לאדם שאיתי ושואלים אותו שאלות לגביי. במקרה הטוב, הם מתעקשים לדבר איתי בטון של ילד בן 6 ותמיד, איפשהו באמצע, הם דוחפים את המילה "חמוד".

השבוע, למשל, ניגש לחבר שלי צלם, שאל אם אפשר ללטף אותי והאם אני מבין את המילים שהוא אומר. אז בעוד שהצטערתי שאני כן מבין, אינסטינקט ההוכחה השתלט עליי, התחלתי לענות לו והאירוע הסתיים בכך שהוא מציע לבובה המדברת משרה אצלו בסטודיו.

ככה זה, 25 שנים וקצת אני נדרש להוכיח. יום יום, אני נדרש לבטל את הרושם הראשוני ולהשאיר מסר אחר, חזק יותר ובוגר יותר מאיך שאני נראה. נכון, לפעמים זה כבר ממש מעייף, אבל כמעט תמיד הבעת ההפתעה על הפרצופים שמולי והידיעה שגרמתי לעוד מישהו להסתכל פעם הבאה בקנקן, לגמרי שווה את זה.

ככה זה, אנחנו אוהבים לספר לעצמנו סיפורים, אנחנו גם אוהבים להאמין לסיפורים האלה. הרי אם ההיא לבשה בגדים מוזרים אז היא בטוח מנותקת מהעולם, ואם ההוא שמן מדי אז אין סיכוי שהוא יגיע למשהו בחיים שלו, וההיא בטח מסכנה וההוא סתם ערס, ובבית המשפט שמתנהל לנו בראש, אנחנו חורצים דינים וגורלות, מבלי ששמענו שום עדות.

אז הפעם יוצאים מכאן שני מסרים. הראשון הוא שסביר להניח שלא פעם פספסנו מישהו בדרך, כזה שהחלטנו שאנחנו יודעים עליו הכל עוד לפני ששמענו אותו מדבר. לפספס זה אף פעם לא טוב. התובנה השנייה היא שאם אנחנו היינו אלה שהועמדו לדין, אסור לנו לשכוח שרק אנחנו מכירים אותנו באמת ותמיד קיימת בידינו היכולת להוכיח אחרת.

שבת שלום לכל החפים מפשע!

להתנתק מהמסך ולהתחבר…

שבת שלום למטיילים!

"העולם מתקדם ונהיה חכם יותר, אבל אנשים נוטים לשכוח את הדברים הקטנים" – נועם פנחסוב

השבוע עבדתי לא מעט על העתיד. את משימות ההווה הזנחתי קצת, דחיתי מטלות כאלה ואחרות ובעיקר התמקדתי במטרות עתידיות, גדולות ומשמעותיות, אשר יביאו אותי לשיאים חדשים. פתאום, בתוך כל ההתרגשות והציפייה למה שעתיד לקרות, נפל לי אסימון שהשמיע הרבה רעש. ההתכוננות הזו היתה לי מוכרת. פתאום עלתה תחושה שחוויתי כבר ציפייה כזו, ואני לא כל כך זוכר ציפייה למה.

עכשיו נדמה לי שכולנו חוטאים בזה. אנחנו מסתובבים עם תחושה מתמדת שהשיא קרוב, שעוד לא חווינו את הפריצה הגדולה. משהו גדול עומד לקרות לנו, וכרגע זו רק ההכנה. אבל כשזה קורה ואנחנו מגשימים את המטרה, אנחנו כל כך עסוקים ביעד החדש, שאנחנו כבר משתכנעים שהוא, בעצם, השיא האמיתי.

אז האסימון הפעם בא להזכיר לנו שאנשים מצליחים באמת, הם אלה המרקדים על הגבול הדק שבין להנות מההווה, לבין להעלות את הסטנדרטים ולכוון גבוה יותר. שלמה ארצי אומר בשיר שלו "ההווה זה העתיד", כנראה שהוא יודע משהו.

השבת, נסתכל קצת על שאיפות העבר ונבין שהיו לנו הצלחות שאפילו לא שמנו לב אליהן. נזכור טוב טוב גם להנות ממה שקורה כרגע, בדרך לפריצה. כי אולי, יום אחד, היא תבוא, מבלי שנרגיש.

שבת שלום לכולכם!

הנה שניה פנויה לכתוב.

מי שהשתתף כבר בהרצאה שלי, מכיר את סיפור יציאת מצרים שלי ממערכת החינוך המיוחד למערכת החינוך הרגיל. התלאות והייסורים שעברתי על מנת לצאת ממקום שלא הייתי שייך אליו מלכתחילה, הם אלה שלימדו אותי לראשונה על הכח המצטבר אצלנו כאשר אנחנו ממוקדי מטרה.

השבוע, פגשתי את אחת מאנשי הצוות מבית הספר המיוחד בו הושמתי כברירת מחדל. "היום, אנחנו מזהים כבר בגיל 3 מי לא שייך למערכת, ומיד מעבירים אותו לשילוב בחינוך הרגיל", היא סיפרה בגאווה. שמחתי לשמוע והזכרתי לה שבזמני זה היה אחרת וש"שילוב" היתה מילה מופרכת. "נכון, בזמנך זה לא היה, כי כנראה לא היו מספיק דוגמאות לשילוב מוצלח", אמרה והצביעה עליי.

אנחנו חייבים לזכור את זה – כשאין דוגמה טובה, אנחנו נהיה הדוגמה. "אף אחד לא הצליח לעשות את זה" הוא לא משפט תירוץ להרמת ידיים, הוא משפט מוטיבציה להיות פורץ דרך, להיות זה שכן הצליח. כי הרי אין דלת שאי אפשר לפתוח, פשוט צריך המון נחישות והמון סבלנות בחיפוש אחר המפתח המתאים.

שבת שלום לפורצי הדרך!