"דינה הבחורה עם הצלקת", ככה היא הציגה את עצמה בפני כל. אנשים ניסו להתקרב אל יופיה המהפנט, הכינו משפט פתיחה בקנה, אך היא ירתה קודם – "שמי?", אמרה במהירות, "דינה הבחורה עם הצלקת". להצליח בעבודה כמו באהבה כמו בחיי חברה, לא היה לה סיכוי. בכל פעם שהצלחה קטנה יצרה קרן אור דקה של התגברות, דינה הבחורה עם הצלקת הסתנוורה ונבהלה. העיניים שלה כבר היו רגילות לחושך.
השנים עברו, החרדות גברו, המנסים עזבו והצלקת נשארה חברתה היחידה של דינה. באחד הערבים הקרים, דינה הבחורה עם הצלקת ירדה לבית המרקחת לקנות משככי כאבים. בעודה מתלבטת בין המותגים השונים, אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל, קול נעים לחש לה מאחור – "שניהם רעילים באותה מידה, סמכי עליי". הסקרנות סובבה את דינה הבחורה עם הצלקת אל אותה למודת ניסיון. מול מדף הגלולות למניעת הריון, עמדה אישה בדיוק באותו הגובה, מעוטרת בחיוך כזה מוזר של שלווה וביטחון. כבר שנים היא מחפשת מישהו שמבין במשככים, ומשהו בקול של אותה אלמונית הרגיש לה מוכר ומנחם. דינה הבחורה עם הצלקת התקרבה בהיסוס, השפילה מבט ושאלה לשמה.
"שמי?", ענתה האישה בגאווה, "רינה הבחורה עם הצלקת – סמל הקרב, סמל הניצחון".
