Tag Archives: מוטיבציה

"להתחיל לקרוא את הספר של יובל", היה אחד הסעיפים ברשימה שלי לתקופה הקרובה. הזמן עבר והשגרה דחקה את מטלות הכיף לעצמי לטובת מטלות הכיף שבעבודה, ולא הצלחתי להגיע אל הרשימה. מזל שיש יום כיפור.

את יום הכיפור הזה העברתי בחברת הספר מעורר ההשראה של יובל אברמוביץ', "הרשימה", והוא השתלב נפלא ברוח חשבון הנפש שהיום הזה מסמל. חשבון הנפש הזכיר לי שבזמן האחרון אני דוחה יותר מדי מטרות מרגשות ונשאב לתוך שגרה די שגרתית של עבודה. הרשימות של יובל הזכירו לי עוד כמה חלומות יש לי.

אז תודה ליובל על התזכורת ועל הספר הבאמת מעולה. עשו לעצמכם טובה ורכשו עותק. חלומות צריך לצעוק.

ידידה מאוד קרובה שלי חלמה להיות אחות. מעולם לא היתה לה תשובה אחרת לשאלה "מה תרצי להיות כשתיהי גדולה?", אבל את שער הכניסה שלה לאוניברסיטה, חסם תנאי קבלה בדמות ציון פסיכומטרי גבוה.

אחרי למידה מאוד אינטנסיבית היא ניגשה למבחן הקובע, אבל לא הצליחה להשיג את הציון הנדרש. כמו אחות מוסמכת, מהר מאוד היא חבשה לעצמה את פצע האכזבה, חיטאה את הקולות לוותר ונרשמה למבחן הבא. לאחר תקופת חרישה נוספת, למודת נסיון היא שוב ניגשה למבחן הקשה ו… שוב, הציון המיוחל לא הגיע.

אף אחד לא היה מאשים אותה אם פה היא היתה מרימה ידיים. להיפך, באותה תקופה שבורה, היו לא מעט אנשים עם כוונות טובות שהמליצו בחום לעשות חושבים ולשקול כיוונים חדשים. זה בדיוק מה שהיא עשתה. המחשבות על תחומי עיסוק אחרים הביאו אותה למסקנה אחת – "אני לא רואה את עצמי עובדת בשום מקצוע אחר". אמרה ונרשמה לפסיכומטרי בפעם השלישית.

היום, אותה בחורה מדהימה התחילה את לימודי הסיעוד, לאחר שניצחה בנוקאווט בסיבוב השלישי. מחוזקת בחיסון נגד ייאשת נפוצה, אין לי ספק שאת הלימודים עצמם היא תעבור הרבה יותר בקלות.
אז הפוסט הזה מוקדש לך, ולעוד אלפי הסטודנטים שמתחילים/ממשיכים היום את הדרך לתואר. תזכרו שייאוש וויתור הם לא חלק מהסילבוס ושהלימודים הם רק תחנה בדרך ליעד ומהדרך תמיד חייבים להנות. שיהיה בהצלחה!

"מצטערת, לטיסה הזאת אתה לא עולה". אחרי מסע הייסורים שעברתי מול הבירוקרטיה האמריקאית, ככה התחיל הערב שלי בנתב"ג, שלוש שעות לפני הטיסה שכל כך חיכיתי לה. נציגת חברת התעופה הופתעה לגלות אותי בתור הממתינים לצ'ק אין והעמידה תנאים חדשים לעליה שלי למטוס. "סוכנות הנסיעות לא העבירה לנו את המסמכים הדרושים, אתה צריך לשבת ליד שקע חשמל ואין מקומות פנויים ואני בכלל לא בטוחה שמותר לך לעלות על טיסה ארוכה. תבקש פיצוי מהסוכנות, על הטיסה הזאת אתה לא עולה". המזוודות כבר על המסוע, מחכות לזוז ולהיפטר מהמשקל העצום שנחת עליהן. אלעד, גלדיס ואני לא נלחצים, כבר שמענו כל כך הרבה סירובים בדרך למסע הזה.

"טוב, בסדר, עכשיו תגידי מה כן אפשר לעשות כדי שכן נטוס הלילה". "מצטערת, כרגע אין מה לעשות, תחזרו הביתה, תסדרו את כל המסמכים ותמצאו טיסה אחרת בימים הקרובים". אחרי שניה אחת של כעס, שוב השתלט עליי יניב של ההרצאות. "אוקיי, בואי לא נתמקד במה אי אפשר, מה כן צריך לקרות, היפוטתית, כדי שאני אטוס עוד הלילה?". הנציגה שוב הסבירה שכל הכסאות הנמצאים ליד שקע חשמל, כבר תפוסים, ושאין לי מכתב מתאים מרופא שמאשר לי לחצות את האוקיינוס האטלנטי. שניה לאחר מכן, אלעד כבר חיפש אנשים שיהיו מוכנים להתחלף איתנו במקומות. אני כבר הייתי בטלפון, מעיר את הרופאה שלי ומתנצל על השעה המאוחרת.

עכשיו אני אקצר, למרות ששם זה נראה כמו נצח. אלעד מצא אנשים טובים שיושבים ליד שקע חשמל והיו מוכנים להתחלף, הפקס המיוחל מהרופאה הגיע, 27 דקות לפני שהדיילות מתחילות את תיאטרון הוראות הבטיחות. את הדיוטי פרי ראיתי תוך כדי ריצה, הקפה שרף את הלשון, אבל לאף אחד מאיתנו זה לא היה איכפת, חיוך גדול עטף אותנו בדרך לשער העליה למטוס.

כששום דבר לא הולך לך בקלות, זה הופך את התוצאה תמיד להרבה יותר עוצמתית. עברתי 35 ימים של טיול מדהים, מאתגר, מהנה, קשה פיזית ומנטאלית, אבל שווה כל שקל, כל שניה של מאמץ בירוקרטי. חצינו את ארה"ב מחוף אל חוף, חווינו מקומות, אנשים ואוירה שכנראה לעולם לא נשכח. כן, אני עדיין באופוריה ומסרב להתנתק מתחושת החופש הגדול, אבל כנראה שגם זה יעבור עם התגלות האתגר הבא. מדי פעם עוד אעלה פה חוויות ותובנות שהבאתי מאמריקה הגדולה.

בינתיים, אני לא מסיים את הפוסט בלי תודה עצומה לשני אנשים. לאלעד, שהצליח לסבול אותי במשך חודש וקצת והיה לחלק בלתי נפרד מאחת החוויות הכי חזקות שעברתי. אומרים שחברות נמדדת דווקא ברגעים הקשים, אז לנו לא היו חסרים כאלה, ואני גאה להגיד שעברנו את כולם, אני גאה להגיד שאתה חבר שלי. ועוד תודה לגלדיס, שהייתה ונשארה כל הזמן (אהמ… השגרירות, אהמ…). אני לא עושה מילימטר בלעדיה, אז בטח שלא 3,507 מיילים (כן, ספרתי). בכל מקום בו היינו, בכל חוויה מדהימה חדשה, תמיד הסתכלנו אחד על השני בחיוך, ואמרנו – "לטיסה הזאת אתה לא עולה".

ארה"ב, יולי – ספטמבר, 2013.

הבוקר, קוראת נאמנה של התכנים כאן, פנתה אליי באופן פרטי וסיפרה לי על מכשול גדול שצץ בחיים שלה. "יש לי מוטיבציה ואני חיובית ומאמינה בעצמי, ואז קורים דברים כאלה שמזכירים לי שאין לי שליטה על הכל".

"נכון", אמרתי לה, "באמת אין לך שליטה כמעט על כלום. יותר מזה, סביר להניח שבכל דבר שתרצי לעשות בחיים את תתקלי במכשולים". פה היא כבר רצתה למות, אבל הזכרתי לה שהיום גם זה יקר. "אבל למזלך, יש לך שליטה על הדבר הכי חשוב – על הפרשנות שלך. אין שום דבר שהוא טוב באופן גורף ואין שום דבר רע באופן גורף. הכל הכל, כולל הכל, נתון לפרשנות שלנו. רק את תחליטי אם מה שקרה עכשיו הוא אסון גמור, או חתיכת מתנה שקיבלת…"

כל היום לא שמעתי ממנה. לפני 10 דקות קיבלתי סמס: "כנראה שקיבלתי מתנה :-)"

עוד הוכחה מרגשת לכך שכח הרצון חזק יותר מכל כח שלילי. ראיון חובה עם אדם מדהים.
שתהיה שבת מופלאה!

הנה וידוי – אני לא אוהב חורף. וכן, תגידו שבישראל אין באמת חורף וטוב שאתה לא גר באירופה, אבל אותי, גם גשם קטן ורוח גדולה, יכולים להשבית מכלל פעילות. עם 0% שומן מגן מתחת לעור, השגרה הדינאמית שלי מורידה הילוך, ואני מבלה יותר שעות ליד התנור שלי, מאשר מחוץ לדלת.

בשבוע שעבר, למשל, תקפה אותי ההתקררות השנתית, אשר חיסלה את כל התכנונים והמשימות. נאלצתי לוותר על פגישות חשובות, ובמקומן להתמסר לתה המסורתי. אמרתי לעצמי שזה בסדר, זו התקופה ומותר להנמיך את העשייה עכשיו, כדי לצבור כוחות לביצוע רשימת התכנונים הענקית של הקיץ. כן, בטח.

תחת 38.5 מעלות חום, שלחתי מייל שסגר סופית את התאריך – 12.2.2013. מה זה בדיוק ומה יקרה שם אתם עוד תגלו בהמשך, אבל ביצעתי התחייבות למטרה חדשה.

נכון, יקרו דברים במהלך החיים שלנו אשר יעצרו את העשייה וימנעו לרגע את המשך ההתקדמות, אבל גם ברגעים האלו, חשוב לבצע פעולות קטנות שיגרמו לנו להתחייב למטרה כלשהי. ככה, כשכבר נחזור לפעילות השוטפת, לא נצטרך להתחיל הכל מהתחלה.

אז יאללה, לכו נגד הרוח.

הנה שניה פנויה לכתוב.

מי שהשתתף כבר בהרצאה שלי, מכיר את סיפור יציאת מצרים שלי ממערכת החינוך המיוחד למערכת החינוך הרגיל. התלאות והייסורים שעברתי על מנת לצאת ממקום שלא הייתי שייך אליו מלכתחילה, הם אלה שלימדו אותי לראשונה על הכח המצטבר אצלנו כאשר אנחנו ממוקדי מטרה.

השבוע, פגשתי את אחת מאנשי הצוות מבית הספר המיוחד בו הושמתי כברירת מחדל. "היום, אנחנו מזהים כבר בגיל 3 מי לא שייך למערכת, ומיד מעבירים אותו לשילוב בחינוך הרגיל", היא סיפרה בגאווה. שמחתי לשמוע והזכרתי לה שבזמני זה היה אחרת וש"שילוב" היתה מילה מופרכת. "נכון, בזמנך זה לא היה, כי כנראה לא היו מספיק דוגמאות לשילוב מוצלח", אמרה והצביעה עליי.

אנחנו חייבים לזכור את זה – כשאין דוגמה טובה, אנחנו נהיה הדוגמה. "אף אחד לא הצליח לעשות את זה" הוא לא משפט תירוץ להרמת ידיים, הוא משפט מוטיבציה להיות פורץ דרך, להיות זה שכן הצליח. כי הרי אין דלת שאי אפשר לפתוח, פשוט צריך המון נחישות והמון סבלנות בחיפוש אחר המפתח המתאים.

שבת שלום לפורצי הדרך!