Tag Archives: ילדים

הידעתם שבריטים רבים מתו על הטיטאניק, רק מפני שחיכו בנימוס לסירות ההצלה? מסתבר שישנם כללי נימוס שרצוי לוותר עליהם. פוסט ראשון שלי בסלונה. לחצו כאן לקריאה »

ילדים לא יכולים לזייף. כשקשה להם מיד רואים, כשמפחיד להם הם מגיבים, כשמצחיק להם הם צוחקים וכשמשהו לא ברור להם הם שואלים, בלי להתבייש.

לפני כחודש התארחתי בתכנית הילדים "תראו אותי" בהנחיית אברי גלעד, שם קיבלתי הזדמנות מדהימה לענות על השאלות שהכי מסקרנות את אותם אנשים צעירים. האפשרות לקיים שיחה פתוחה לחלוטין, בגובה העיניים, פתחה פתח לשאלות שיש גם למבוגרים, אך הם מעולם לא העזו לשאול.

להלן הפרק המלא של התכנית. צפיה נעימה :)‬

התרגשות לא קטנה נרשמה כשהגיע המכתב הזה, המבשר ש"נשיקה", ספר הילדים שכתבתי, קיבל את תו האיכות של מכון אדלר. כלומר, ידעתי שהספר טוב, אבל פתאום, כשיש לו גם הכרה ממסדית מכובדת, זו סיבה רצינית לגאווה. מהיום, איציק ומלי לא רק נחשבים חמודים, אלא גם חינוכיים, עם חותמת.

איזה שבוע מטורף עבר כאן. פרשת הזמר, הקטינה, המשפחה והסמים, אי אפשר היה להתחמק מזה והדיונים השתוללו עוד לפני שבכלל הבנו מה קרה. אנחנו מאוד אוהבים לרדת לפרטים הקטנים, אלה עם המיץ הצהוב שמרווה את הצמאון שלנו להצצה לחיים הסודיים של מישהו אחר, אבל אני חושב שפה ושם פספסנו את הכאב האמיתי מהסיפור.

הימצאותן של נערות שעוד לא סיימו תיכון בחברתם, המינית או לא, של גברים הבוגרים מהן ב-20+ שנה, היא לא תוצאה של השפעת סמים, אלא היעדר השפעה של חינוך. ישנה כאן שאלה הרבה יותר גדולה מהשאלה הפלילית, והיא בעיקר מופנית להורים. אני נפגש לא מעט עם בני נוער ורואה מקרוב כמה הם משוועים ליד מכוונת, כזו שתיתן להם דוגמה טובה בתוך ים גיבורי הילדות שמאכזבים אותם כל פעם מחדש.

לצערי, אני מכיר גם הורים שמפחדים להיות במקום הזה. הרי לא פעם, קל לחשוב שההתפרעות של הבן או החוצפה של הבת באים מתוך כוונה להרחיק ולמרוד, כשבעצם מסתתרת שם קריאה גדולה לתשומת לב. הרבה פעמים דווקא החופש והרצון לאפשר לאותם נערים ונערות לעשות ככל העולה על רוחם, הוא בדיוק הדבר האחרון אותו הם מבקשים. שלמה ארצי, אחד מאותם אנשים בודדים שעדיין נותרו לי להעריץ, הקריא פעם קטע המדבר בדיוק על זה. על אותה אמא רשעית שבעצם רשעותה, מצילה את חיי ילדיה.

בעולם בו חסרים מודלים להערצה, בואו ננסה להיות כאלה. שבת שלום.

זוכרים את הפוסט של פסח על "והגדת לבנך"? הנה סרטון מצוין שמשלים את הדברים במדוייק.

(קרדיט לאריאל יעקבי)

"תגיד, מאיפה הכוחות? איך זה שכל כך הרבה נכים נכנעים למחלה, ואתה ככה, בכלל לא סופר אותה?". זו אחת השאלות הכי נפוצות ששואלים אותי. היא בלטה במיוחד גם בין כל השאלות ששלחתם לי לאחרונה.

אז אני אגלה לכם את התשובה הקבועה – זה לא אני, זה ההורים שלי. האמת, לא הייתה לי אופציה אחרת. הרי זה לא שעמדתי בפני דילמה, וזה לא שהייתי אמור לוותר על משהו ובחרתי ללכת נגד הציפיות. הציפיות תמיד היו רגילות, סטנדרטיות, בריאות לחלוטין, עם המון תמיכה וגיבוי, כל הזמן. גדלתי לתוך מציאות בה לא הייתה שאלה לגבי מידת ההצלחה הצפויה לי, מציאות בה לא הייתה לי את הזכות להרים ידיים.

כן, ילדים שומעים והולכים בעקבות ההורים. וממש כמו שהם זקוקים לצעקה הזו רגע לפני שהם מכניסים את היד לסיר רותח, הם זקוקים להכוונה הטובה, לעידוד, לתמיכה, לידיעה שלמרות כל מה שאומרים עליהם בבית הספר, כן יכול לצאת מהם משהו, ואפילו משהו גדול.

אז לכבוד החג הכי משפחתי בלוח, רק הבאתי כאן תזכורת לכוחן של המילים. שימוש נכון ומושכל בהן כבר מגיל קטן, יכול לבנות אדם שלם, כזה שיכול לעמוד בהרבה יותר מ-10 מכות.

שיהיה חג שמח לכולכם!

שלכם תמיד,
יניב.