חלומות צריך לצעוק

"להתחיל לקרוא את הספר של יובל", היה אחד הסעיפים ברשימה שלי לתקופה הקרובה. הזמן עבר והשגרה דחקה את מטלות הכיף לעצמי לטובת מטלות הכיף שבעבודה, ולא הצלחתי להגיע אל הרשימה. מזל שיש יום כיפור.

את יום הכיפור הזה העברתי בחברת הספר מעורר ההשראה של יובל אברמוביץ', "הרשימה", והוא השתלב נפלא ברוח חשבון הנפש שהיום הזה מסמל. חשבון הנפש הזכיר לי שבזמן האחרון אני דוחה יותר מדי מטרות מרגשות ונשאב לתוך שגרה די שגרתית של עבודה. הרשימות של יובל הזכירו לי עוד כמה חלומות יש לי.

אז תודה ליובל על התזכורת ועל הספר הבאמת מעולה. עשו לעצמכם טובה ורכשו עותק. חלומות צריך לצעוק.

הרשימה

צ'ק אין

"מצטערת, לטיסה הזאת אתה לא עולה". אחרי מסע הייסורים שעברתי מול הבירוקרטיה האמריקאית, ככה התחיל הערב שלי בנתב"ג, שלוש שעות לפני הטיסה שכל כך חיכיתי לה. נציגת חברת התעופה הופתעה לגלות אותי בתור הממתינים לצ'ק אין והעמידה תנאים חדשים לעליה שלי למטוס. "סוכנות הנסיעות לא העבירה לנו את המסמכים הדרושים, אתה צריך לשבת ליד שקע חשמל ואין מקומות פנויים ואני בכלל לא בטוחה שמותר לך לעלות על טיסה ארוכה. תבקש פיצוי מהסוכנות, על הטיסה הזאת אתה לא עולה". המזוודות כבר על המסוע, מחכות לזוז ולהיפטר מהמשקל העצום שנחת עליהן. אלעד, גלדיס ואני לא נלחצים, כבר שמענו כל כך הרבה סירובים בדרך למסע הזה.

"טוב, בסדר, עכשיו תגידי מה כן אפשר לעשות כדי שכן נטוס הלילה". "מצטערת, כרגע אין מה לעשות, תחזרו הביתה, תסדרו את כל המסמכים ותמצאו טיסה אחרת בימים הקרובים". אחרי שניה אחת של כעס, שוב השתלט עליי יניב של ההרצאות. "אוקיי, בואי לא נתמקד במה אי אפשר, מה כן צריך לקרות, היפוטתית, כדי שאני אטוס עוד הלילה?". הנציגה שוב הסבירה שכל הכסאות הנמצאים ליד שקע חשמל, כבר תפוסים, ושאין לי מכתב מתאים מרופא שמאשר לי לחצות את האוקיינוס האטלנטי. שניה לאחר מכן, אלעד כבר חיפש אנשים שיהיו מוכנים להתחלף איתנו במקומות. אני כבר הייתי בטלפון, מעיר את הרופאה שלי ומתנצל על השעה המאוחרת.

עכשיו אני אקצר, למרות ששם זה נראה כמו נצח. אלעד מצא אנשים טובים שיושבים ליד שקע חשמל והיו מוכנים להתחלף, הפקס המיוחל מהרופאה הגיע, 27 דקות לפני שהדיילות מתחילות את תיאטרון הוראות הבטיחות. את הדיוטי פרי ראיתי תוך כדי ריצה, הקפה שרף את הלשון, אבל לאף אחד מאיתנו זה לא היה איכפת, חיוך גדול עטף אותנו בדרך לשער העליה למטוס.

כששום דבר לא הולך לך בקלות, זה הופך את התוצאה תמיד להרבה יותר עוצמתית. עברתי 35 ימים של טיול מדהים, מאתגר, מהנה, קשה פיזית ומנטאלית, אבל שווה כל שקל, כל שניה של מאמץ בירוקרטי. חצינו את ארה"ב מחוף אל חוף, חווינו מקומות, אנשים ואוירה שכנראה לעולם לא נשכח. כן, אני עדיין באופוריה ומסרב להתנתק מתחושת החופש הגדול, אבל כנראה שגם זה יעבור עם התגלות האתגר הבא. מדי פעם עוד אעלה פה חוויות ותובנות שהבאתי מאמריקה הגדולה.

בינתיים, אני לא מסיים את הפוסט בלי תודה עצומה לשני אנשים. לאלעד, שהצליח לסבול אותי במשך חודש וקצת והיה לחלק בלתי נפרד מאחת החוויות הכי חזקות שעברתי. אומרים שחברות נמדדת דווקא ברגעים הקשים, אז לנו לא היו חסרים כאלה, ואני גאה להגיד שעברנו את כולם, אני גאה להגיד שאתה חבר שלי. ועוד תודה לגלדיס, שהייתה ונשארה כל הזמן (אהמ… השגרירות, אהמ…). אני לא עושה מילימטר בלעדיה, אז בטח שלא 3,507 מיילים (כן, ספרתי). בכל מקום בו היינו, בכל חוויה מדהימה חדשה, תמיד הסתכלנו אחד על השני בחיוך, ואמרנו – "לטיסה הזאת אתה לא עולה".

ארה"ב, יולי – ספטמבר, 2013.

IMG_0291

אמריקה

רוצה להאמין ששמתם לב, בחודש האחרון שמרתי כאן על דממת אלחוט. זה לא שנגמרו המילים, זה לא שתובנות הפסיקו להגיע, אפילו ההשראה ביקרה פה ושם, פשוט, בלי הרבה תירוצים, הייתי צריך איפוס. הרבה אנרגיה ולחץ הושקעו בהרצאה האחרונה שלי וכשהיא הגיעה, היה שיא גדול שאחריו נדרשה הפסקה קטנה. כן, קורה שגם כשהדרך מאוד ברורה ויש הצלחות, צריך לעצור רגע, לנשום ולחזור באנרגיות מחודשות.

במשך החודש האחרון, עבדתי על המשימה הכי מורכבת שעמדתי בפניה בשנים האחרונות, אולי בכלל. 36 יום של טיול מחוף אל חוף בארה"ב. כן, אותו טיול אשר היה תחת איום לא להתממש בגלל בירוקרטיות אמריקאיות, קרם עור, גידים וורידים וביום שני הקרוב, הוא עומד להתגשם. אז אמנם חזרתי, אבל אני תכף הולך, הולך להגשים חלום ישן ולאסוף הרבה סיפורים ומחשבות, ככה שיהיה לי מה לשתף. ההתרגשות מתערבבת כל הזמן עם חששות, תקוות, פחדים וציפייה, אבל מעל הכל מסתובבת בראש הידיעה ששוב המגבלה נדחקה הצידה, לטובת חוויה של פעם בחיים.

תהיו טובים, תשקו לי את העציצים, אני תכף חוזר.

כותבי עתידות

אתמול בערב עברנו יחד חוויה מיוחדת ומרגשת במיוחד. כ-70 אמיצים הגיעו להרצאה המיוחדת שערכתי בבית נגלר בקרית חיים, ויחד, הסתכלנו על העתיד קצת אחרת.

אחרי שאני שיתפתי את הסיפורים הקטנים שלי, הגיע תורם של המשתתפים להתחייב למטרות שלהם. פתאום, אחרי שעה ומשהו של שיחה באמת פתוחה על החיים, הדברים נראו הרבה יותר פשוטים וניתנים להשגה.

אז תודה לכל המפרגנים והתומכים שלקחו חלק בערב הזה. זו היתה זכות גדולה עבורי לדבר בפניכם.

מה החלום שלך?

הרצאה מיוחדת

ההרצאה שלי, "תאמין – זה יניב הצלחה", מדברת בעיקר על הגשמת חלומות, גם כשלפעמים זה כנגד כל הסיכויים. ביום שלישי האחרון, אני הגשמתי עוד חלום כזה, שבהתחלה נראה מאוד יומרני. כל ההתרגשות וההכנות שמסביב התנקזו לערב אחד, בו פתחתי בפני כ-70 אמיצים את הסיפור שלי, אשר דרכו הוכחתי להם כי מעבר לקלישאה, באמת הכל אפשרי. צחקנו, בכינו, התרגשנו, הסתקרנו, הוצאנו חלומות ישנים מהמגירה והתחייבנו לעצמנו על צעדים שיגשימו אותם.

אני רוצה להודות לכל המשתתפים, על ערב בלתי נשכח, תודה גם על התגובות המדהימות שקיבלתי ועדיין מקבל. זוהי רק ההתחלה, והרצאות נוספות תבואנה בעקבותיה, כך שיש למה לצפות. בכל מקרה, לא יכולתי לבקש התחלה טובה מזו. להלן תמונות נבחרות מהערב, וידאו עוד יבוא בהמשך.

תודה לכולכם! תמשיכו לעקוב…

יתרון יחסי

לא מזמן העברתי הרצאה על יזמות ושיווק, בפני קהל גדול של יזמים מתחילים. מס' ימים לאחר ההרצאה, קיבלתי מכתב מבחור שכבר שנים חולם לצאת לעצמאות, אבל כל הזמן דוחה את ההחלטה. במשך שנים הוא חשב שיש לו תירוץ מצוין למה הוא לא יכול להגשים את החלום שלו – "אני חירש לגמרי בשתי אוזניי מלידה", הוא הסביר. "אל תשוויץ, אני לא יכול להזיז את הידיים ואת הרגליים", עניתי לו בעוקצנות.

ואז הוא חשף עוד אמונה מגבילה – "אם לקוח מבקש להיפגש איתך ורואה את המוגבלות שלך, הוא יעדיף אדם בריא. חוק הטבע מיושם לטובת הבריאים". פה כבר חייכתי. הסברתי לו שאם מישהו ביטל אותי אך ורק בשל איך שאני נראה, אז האשמה היא עליי. כנראה שלא מכרתי את עצמי מספיק טוב ולא הדגשתי מספיק את היתרונות שלי.

ככה זה, לכולנו יש חסרונות בולטים יותר ובולטים פחות. כולנו יודעים מהן נקודות התורפה שלנו ומהם האזורים בהם אנחנו פחות מרגישים בנוח. הניצחון שלנו על חוסר הביטחון הזה, טמון דווקא בהדגשת המקומות החזקים שלנו. הרי על כל חסרון קטן שלנו, אנחנו מחביאים עשרות יתרונות גדולים שמשוועים לראות אור.

אם אנחנו כבר חוטאים בהשוואה של עצמנו לאחרים, אז לפחות נזכור לפרגן לעצמנו על החוזקות שלנו. כשנעשה את זה, פתאום נגלה שאין שום סיבה שנפסיד בתחרות כלשהי.

שלשום הגיע מכתב נוסף מאותו בחור. הפעם מכתב תודה. "קיבלתי תובנות חשובות מהשיחה עמך ולמדתי איך להגיע לתוצאות הרצויות ככל אדם רגיל", הוא כתב. התרגשתי.

הרגל דוחה

המעבר לשעון החורף גרם לי לחשוב על השעה שהרווחנו הלילה. כמה פעמים אנחנו מתרצים לעצמנו שחוסר זמן מונע מאיתנו להגשים חלום ישן או מטרה שמנדנדת מאחורי הראש… אז הנה הסוד… הסוד הוא שיש לנו המון זמן פנוי, המון. הבעיה היא, שאת רובו אנחנו משקיעים בתירוצים והסחות דעת, אשר דוחים את הצעד הראשון המפחיד.

אז לקראת כיפור, נבקש מעצמנו סליחה על שדחינו משהו שבטוח היה גורם לנו אושר אם היינו מבצעים אותו כבר, ונתחיל במשימה פשוטה וקלה שצריך לבצע בשביל להתחיל להתניע. כשעושים צעדים קטנים קטנים בדרך למטרה הגדולה, אפשר פתאום להגיע כבר לחצי הדרך מבלי שבכלל שמנו לב…

חוכמת ברלין

אז חזרתי. בערך. בערך, כי בזמן שהגוף כבר מתחיל לעכל את שעון ישראל, הראש עדיין בסוף מערב ברלין, קורא לי לחזור. זה לא היה עוד טיול להתלהב ממנו, זה היה רצף מדהים של ימים מטורפים, בהם קבוצת חברים טובה סירבה להפסיק להנות. יהיה קשה להעלות הרבה על הכתב, כי הרבה רגעים קטנים יצרו חוויה אחת ענקית שתחיה לנצח רק בין אלה שהרכיבו אותה. אבל מה שכן אפשר לכתוב זה תודה.

תודה לאורי, לאלעד, לביטון, לחן, ליקי, לניר ולגלדיס. תודה על מסע של שבירת מחסומים. כי אז מה אם אמרו שלנכה אין מה לחפש על הרחבה של המועדון הכי עמוס בברלין, אז אמרו. ואמרו עוד הרבה דברים, אתם יודעים, אבל אנחנו הצלחנו להתעלות ולדרוס כל אמונה מגבילה ששמענו.

סיפור ההרצאה שלי גדל עכשיו, החוויות המדהימות הופכות לתובנות ורצון עז ללמד אחרים כמה עוצמה וכח יש גם בהם. ולא, לא צריך לנסוע אלפי קילומטרים מכאן כדי למצוא את אותה עוצמה. צריך רק להבין שהמרחק בין החלום שלך למציאות שלך, הוא מס' הפעולות שאתה עושה.

24.8-29.8.2012
אני חייתי חלום.

כמו שוטה

"…ואז החלום שלי התנפץ למיליון חתיכות קטנות. החלום מת ואתה נשאר עם שתי אופציות: אפשר לרדת לקרקע ולהתחיל לחשוב באופן ריאלי, או שאפשר, כמו שוטה, להתחיל לעבוד על חלום חדש" – נורה אפרון (1941-2012)