התיישבתי בסלונה

הידעתם שבריטים רבים מתו על הטיטאניק, רק מפני שחיכו בנימוס לסירות ההצלה? מסתבר שישנם כללי נימוס שרצוי לוותר עליהם. פוסט ראשון שלי בסלונה. לחצו כאן לקריאה »

טור בסלונה

חוסך שבטו

איזה שבוע מטורף עבר כאן. פרשת הזמר, הקטינה, המשפחה והסמים, אי אפשר היה להתחמק מזה והדיונים השתוללו עוד לפני שבכלל הבנו מה קרה. אנחנו מאוד אוהבים לרדת לפרטים הקטנים, אלה עם המיץ הצהוב שמרווה את הצמאון שלנו להצצה לחיים הסודיים של מישהו אחר, אבל אני חושב שפה ושם פספסנו את הכאב האמיתי מהסיפור.

הימצאותן של נערות שעוד לא סיימו תיכון בחברתם, המינית או לא, של גברים הבוגרים מהן ב-20+ שנה, היא לא תוצאה של השפעת סמים, אלא היעדר השפעה של חינוך. ישנה כאן שאלה הרבה יותר גדולה מהשאלה הפלילית, והיא בעיקר מופנית להורים. אני נפגש לא מעט עם בני נוער ורואה מקרוב כמה הם משוועים ליד מכוונת, כזו שתיתן להם דוגמה טובה בתוך ים גיבורי הילדות שמאכזבים אותם כל פעם מחדש.

לצערי, אני מכיר גם הורים שמפחדים להיות במקום הזה. הרי לא פעם, קל לחשוב שההתפרעות של הבן או החוצפה של הבת באים מתוך כוונה להרחיק ולמרוד, כשבעצם מסתתרת שם קריאה גדולה לתשומת לב. הרבה פעמים דווקא החופש והרצון לאפשר לאותם נערים ונערות לעשות ככל העולה על רוחם, הוא בדיוק הדבר האחרון אותו הם מבקשים. שלמה ארצי, אחד מאותם אנשים בודדים שעדיין נותרו לי להעריץ, הקריא פעם קטע המדבר בדיוק על זה. על אותה אמא רשעית שבעצם רשעותה, מצילה את חיי ילדיה.

בעולם בו חסרים מודלים להערצה, בואו ננסה להיות כאלה. שבת שלום.

ילדים משחקים פוקר

זוכרים את הפוסט של פסח על "והגדת לבנך"? הנה סרטון מצוין שמשלים את הדברים במדוייק.

(קרדיט לאריאל יעקבי)

התקבלתי לאוניברסיטה

כשהסיפור המרכזי של ההרצאה שלי הוא המעבר מהחינוך המיוחד לחינוך הרגיל, היה כיף לפגוש היום אנשים שישפיעו ויוכלו לשנות את המציאות הקיימת במערכת הזו. אז תודה לעדי ולכל הסטודנטים בחוג לחינוך מיוחד באוני' חיפה, היה לי לכבוד ולעונג לבוא ולדבר איתכם.