נקודת הזינוק

שלב השאלות והתשובות בהרצאות שלי הוא תמיד החלק שאני אוהב. לאחר שאני מסיים את הדברים שלי, שרביט הדיבור עובר לקהל, נוצרת שיחה ותמיד גם עולות תובנות מעניינות.

בשנה שעברה, בהרצאה שערכתי בבית ציוני אמריקה, אחד השואלים היה מיקי. מיקי הציג את עצמו כאדם ש"יש לו הכל בחיים, משפחה נפלאה, עבודה מצוינת, ועדיין, משהו חסר". כשהתחלנו לדבר על מה זה ה"משהו" הזה, מיקי השתמש במילה "תשוקה". זה נכון, אנשים יכולים להיות מאוד מצליחים, מאוד עשירים, יכולים להחזיק בכל התנאים הנכונים, ובכל זאת, לא להרגיש את התשוקה הזו, את הסיפוק שהופך הכל לשווה באמת.

אז דיברנו קצת מעל הבמה, ובהמשך התכתבנו, חיפשנו יחד את הדבר הזה שכל כך חסר לו. כבר באותו הערב, כשמיקי הזכיר את העובדה שלאחרונה הוא רץ מרתון, שמתי לב לניצוץ קטן. משהו בשפת הגוף שלו אמר לי שזה כיוון טוב להתחיל לחפש ממנו.

לא מזמן, מיקי שלח לי הודעה. החיפוש הסתיים בהצלחה. מיקי החל לייבא לארץ מותג חדש של בגדי ריצה. הרעיון שעומד מאחורי המיזם הוא בגדים איכותיים במחיר מופחת, אשר נוצר מתוך ההחלטה לא לשלם לדוגמנים, פרסומאים, מפיצים וכ'ו. מיקי סיפר לי שהמיזם החדש, המשלב את האהבה שלו לספורט יחד עם תועלת אמיתית, החזיר לו את התשוקה והסיפוק הזה שהוא כל כך חיפש.

הרבה אנשים מדווחים לי על שינויים והחלטות שקיבלו בעקבות ההרצאה. הסיפור של מיקי הוא ללא ספק אחד המרגשים והמשמעותיים ביותר. לך, מיקי, רציתי לומר שאני גאה מאוד, מעריץ על הדרך ומאחל שרק ימשיך ככה. מודה על הזכות להיות חלק, גם אם קטן, בהשראה המתגלגלת.

rejoy

ציון לשבח

ידידה מאוד קרובה שלי חלמה להיות אחות. מעולם לא היתה לה תשובה אחרת לשאלה "מה תרצי להיות כשתיהי גדולה?", אבל את שער הכניסה שלה לאוניברסיטה, חסם תנאי קבלה בדמות ציון פסיכומטרי גבוה.

אחרי למידה מאוד אינטנסיבית היא ניגשה למבחן הקובע, אבל לא הצליחה להשיג את הציון הנדרש. כמו אחות מוסמכת, מהר מאוד היא חבשה לעצמה את פצע האכזבה, חיטאה את הקולות לוותר ונרשמה למבחן הבא. לאחר תקופת חרישה נוספת, למודת נסיון היא שוב ניגשה למבחן הקשה ו… שוב, הציון המיוחל לא הגיע.

אף אחד לא היה מאשים אותה אם פה היא היתה מרימה ידיים. להיפך, באותה תקופה שבורה, היו לא מעט אנשים עם כוונות טובות שהמליצו בחום לעשות חושבים ולשקול כיוונים חדשים. זה בדיוק מה שהיא עשתה. המחשבות על תחומי עיסוק אחרים הביאו אותה למסקנה אחת – "אני לא רואה את עצמי עובדת בשום מקצוע אחר". אמרה ונרשמה לפסיכומטרי בפעם השלישית.

היום, אותה בחורה מדהימה התחילה את לימודי הסיעוד, לאחר שניצחה בנוקאווט בסיבוב השלישי. מחוזקת בחיסון נגד ייאשת נפוצה, אין לי ספק שאת הלימודים עצמם היא תעבור הרבה יותר בקלות.
אז הפוסט הזה מוקדש לך, ולעוד אלפי הסטודנטים שמתחילים/ממשיכים היום את הדרך לתואר. תזכרו שייאוש וויתור הם לא חלק מהסילבוס ושהלימודים הם רק תחנה בדרך ליעד ומהדרך תמיד חייבים להנות. שיהיה בהצלחה!

גילו מחויבות

אומרים שהנוער שלנו אפתי, אנטיפתי ולא איכפתי. אז אומרים. אתמול זכיתי להכיר מקרוב בני נוער שהצליחו לרגש אותי ולהחזיר לי מעט אופטימיות שאבדה.

הוזמנתי לדבר בפני תלמידי שכבת י' בבית הספר "אורט במעלה" טבריה. החבר'ה מתחילים השנה את פרויקט המחויבות האישית שלהם ולכן קראו לי להחדיר קצת השראה שתעזור להם להעביר את השנה בתחושה של שליחות ולא כדי לצאת מידי חובה.

אותם אנשים צעירים שהיו די המומים בדקות הראשונות, הצליחו מהר מאוד לסנן את הטפל ולהפנים את המסר לפיו הם האחראים הבלעדיים לעתיד שלהם ושל הסביבה שלהם. רגע לפני שיצאתי מהמקום, פנה אליי תלמיד ששתק לאורך כל ההרצאה. הוא שלח אותי הביתה עם המשפט הכי עוצמתי שיכולתי לקבל: "היו לי דמעות בעיניים במשך כל ההרצאה, נתת לי הרבה כוח".

יש עתיד.

אמריקה

רוצה להאמין ששמתם לב, בחודש האחרון שמרתי כאן על דממת אלחוט. זה לא שנגמרו המילים, זה לא שתובנות הפסיקו להגיע, אפילו ההשראה ביקרה פה ושם, פשוט, בלי הרבה תירוצים, הייתי צריך איפוס. הרבה אנרגיה ולחץ הושקעו בהרצאה האחרונה שלי וכשהיא הגיעה, היה שיא גדול שאחריו נדרשה הפסקה קטנה. כן, קורה שגם כשהדרך מאוד ברורה ויש הצלחות, צריך לעצור רגע, לנשום ולחזור באנרגיות מחודשות.

במשך החודש האחרון, עבדתי על המשימה הכי מורכבת שעמדתי בפניה בשנים האחרונות, אולי בכלל. 36 יום של טיול מחוף אל חוף בארה"ב. כן, אותו טיול אשר היה תחת איום לא להתממש בגלל בירוקרטיות אמריקאיות, קרם עור, גידים וורידים וביום שני הקרוב, הוא עומד להתגשם. אז אמנם חזרתי, אבל אני תכף הולך, הולך להגשים חלום ישן ולאסוף הרבה סיפורים ומחשבות, ככה שיהיה לי מה לשתף. ההתרגשות מתערבבת כל הזמן עם חששות, תקוות, פחדים וציפייה, אבל מעל הכל מסתובבת בראש הידיעה ששוב המגבלה נדחקה הצידה, לטובת חוויה של פעם בחיים.

תהיו טובים, תשקו לי את העציצים, אני תכף חוזר.

כח דלתא

לפני כשנתיים, נפגשתי עם דב לאוטמן במשרד שלו, לשיחה על ביזנס&פלז'ר. הוא סיפר לי על כל הדברים בהם הוא עוסק, והאמת, הייתי די בשוק מהלו"ז העמוס שיש לאיש הזה. אותו איש שהקים את דלתא ועבד בלי הכרה עד שהפך למיליונר, לא עוצר לרגע גם תחת הסוג הכי אכזרי של מחלות ניוון השרירים – ALS. עכשיו, הוא מקבל פרס על מפעל חיים, כשהחיים שלו הם ממש לא משהו מובן מאליו כרגע. מצדיע.

עם אופי כן הולכים למכולת

"החוקרים אומרים שמה שהכי חשוב בהתפתחות הילד זה לא כמה מידע הוא דוחס למוחו בשנים הראשונות, אלא אם אנחנו עוזרים לו לפתח מערכת שונה של יכולות, שכוללת התמדה, שליטה עצמית, סקרנות, מחויבות, דבקות במטרה וביטחון עצמי". מרתק.

לקריאת הכתבה המלאה »

 

המילניום חוגג בר מצוה

המילניום חוגג בר מצוה, וזו הזדמנות מצוינת לאחל לכל החברים המדהימים של "תאמין – זה יניב הצלחה", 2013 מוצלחת, מאושרת ובריאה. שכל משאלותיכם יתגשמו, בעזרתכם, לטובה!

תודה שאתם כאן.

 

נס גדול תעשו פה

אחד החגים שאני הכי אוהב הגיע, וזה זמן טוב להתעכב על נקודה קטנה, הקשורה בשם שלו. חג הניסים, כמובן, על שם הנס שהתרחש אי שם בבית המקדש, עם אותו השמן שהספיק ונתן הרבה יותר ממה שציפו ממנו. השאלה הגדולה היא, האם התרחש כאן באמת נס? האם אכן היה כאן מעשה שמיימי או שאולי בכלל מדובר, שוב, בהערכה מוקדמת שגויה?

כמה פעמים בחיים אנחנו טועים בהערכות שלנו? כמה פעמים יוצא לנו לזלזל מראש או להמעיט ביכולת שלנו או של אחרים? "אין סיכוי שאני מצליח לעשות את זה", "הוא לא מספיק טוב בשביל להגיע לזה", אלו רק דוגמאות קטנות למשפטים נפוצים שאנחנו אומרים. ואז, כשמושגת תוצאה טובה ומפתיעה, אנחנו מיד מכריזים בהחלטיות מביכה – נס!

אז אם כבר באנו חושך לגרש, בואו נחליט שאנחנו מבעירים את הזלזול המוקדם וחוסר האמונה שלנו בעצמנו או באחרים. ניתן הרבה אור לאופטימיות ולהבנה כי דברים תמיד יכולים להתממש, כנגד כל הציפיות. ניסים לא קורים מעצמם, הם לא נולדים יש מאין, אלא מתוך השקעה והצלחה כנגד הציפיות. אסור לנו להסתכן ולשבת בחיבוק ידיים מתוך תקווה שיקרה הנס, אלא להשקיע בפעולות שיקדמו את התוצאה לה אנחנו מחכים. יוצרי ה"ניסים" הם אנחנו.

נס גדול היה פה