גילו מחויבות

אומרים שהנוער שלנו אפתי, אנטיפתי ולא איכפתי. אז אומרים. אתמול זכיתי להכיר מקרוב בני נוער שהצליחו לרגש אותי ולהחזיר לי מעט אופטימיות שאבדה.

הוזמנתי לדבר בפני תלמידי שכבת י' בבית הספר "אורט במעלה" טבריה. החבר'ה מתחילים השנה את פרויקט המחויבות האישית שלהם ולכן קראו לי להחדיר קצת השראה שתעזור להם להעביר את השנה בתחושה של שליחות ולא כדי לצאת מידי חובה.

אותם אנשים צעירים שהיו די המומים בדקות הראשונות, הצליחו מהר מאוד לסנן את הטפל ולהפנים את המסר לפיו הם האחראים הבלעדיים לעתיד שלהם ושל הסביבה שלהם. רגע לפני שיצאתי מהמקום, פנה אליי תלמיד ששתק לאורך כל ההרצאה. הוא שלח אותי הביתה עם המשפט הכי עוצמתי שיכולתי לקבל: "היו לי דמעות בעיניים במשך כל ההרצאה, נתת לי הרבה כוח".

יש עתיד.

נס גדול תעשו פה

אחד החגים שאני הכי אוהב הגיע, וזה זמן טוב להתעכב על נקודה קטנה, הקשורה בשם שלו. חג הניסים, כמובן, על שם הנס שהתרחש אי שם בבית המקדש, עם אותו השמן שהספיק ונתן הרבה יותר ממה שציפו ממנו. השאלה הגדולה היא, האם התרחש כאן באמת נס? האם אכן היה כאן מעשה שמיימי או שאולי בכלל מדובר, שוב, בהערכה מוקדמת שגויה?

כמה פעמים בחיים אנחנו טועים בהערכות שלנו? כמה פעמים יוצא לנו לזלזל מראש או להמעיט ביכולת שלנו או של אחרים? "אין סיכוי שאני מצליח לעשות את זה", "הוא לא מספיק טוב בשביל להגיע לזה", אלו רק דוגמאות קטנות למשפטים נפוצים שאנחנו אומרים. ואז, כשמושגת תוצאה טובה ומפתיעה, אנחנו מיד מכריזים בהחלטיות מביכה – נס!

אז אם כבר באנו חושך לגרש, בואו נחליט שאנחנו מבעירים את הזלזול המוקדם וחוסר האמונה שלנו בעצמנו או באחרים. ניתן הרבה אור לאופטימיות ולהבנה כי דברים תמיד יכולים להתממש, כנגד כל הציפיות. ניסים לא קורים מעצמם, הם לא נולדים יש מאין, אלא מתוך השקעה והצלחה כנגד הציפיות. אסור לנו להסתכן ולשבת בחיבוק ידיים מתוך תקווה שיקרה הנס, אלא להשקיע בפעולות שיקדמו את התוצאה לה אנחנו מחכים. יוצרי ה"ניסים" הם אנחנו.

נס גדול היה פה

מחוברים 7

טוב, אז ביום שישי הקרוב, אני עולה על מטוס לברלין יחד עם הג'מעה הקרובה שלי. נוסעים להוסיף עוד כמה חוויות לאוסף.

אני מביא כאן לא מעט סיפורים על שבירת מוסכמות ואמונה ביכולת, אבל קבוצת החברים שבתמונה, היא הדוגמה הכי טובה מבחינתי לאנשים הנלחמים בקיבעון ובפסימיות. מודה ומתוודה, פעם אחר פעם, האנשים האלו גורמים לי להצטער על שזלזלתי ביכולות שלי ומזכירים לי כמה מכשולים הם עניין זניח לעומת רצון חזק.

זו הזדמנות מצוינת להגיד לכם תודה, אני גאה להיות חבר של חברים טובים כ"כ.

 

ילד כובש

גבריאל, ילד בן 11, הוא שחקן כדורגל מצויין המככב בקבוצת הילדים של ברצלונה האגדית. אבל יש עוד פרט קטן וחשוב לגבי שחקן הכדורגל הזה – אין לו כפות רגליים. עם המון אמונה בעצמו ועם כח רצון עצום, הוא מצליח לבעוט בכדור ובכל המוסכמות על מה אפשרי ומה לא. (תודה ליוחאי על הלינק)

זה בטבע שלנו

שידורינו יתאחדו כעת עם ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק:

הרבה פעמים בחיים אנחנו ממעיטים בערכנו ושמים את עצמנו בתפקיד הזברה. "אני? הקטן והחלש יכול להתמודד מול האריות שם בחוץ? יש הרבה יותר חכמים, חזקים, יפים ומוצלחים ממני. יאכלו אותי חי!".

עם תחילת השבוע החדש, נזכור שבמבחן האמיתי, הניצחון תלוי בעיקר בנו. בנחישות, בהתמדה ובאמונה בכח שלנו, זה שיש אצל כולנו, אפילו אצל זברות…

שני זאבים

ערב אחד, סיפר זקן חכם לנכדו על המאבק שמתרחש בתוך האנשים פנימה. אמר הזקן: "בני, המאבק הוא בין שני הזאבים החיים בתוכנו. זאב אחד הוא רשע, כעסן, קנאי, תאב בצע, יהיר, מעליב, שקרן ומלא רגשי נחיתות ורחמים עצמיים. הזאב השני שוחר שלום וטוב, בעל תקווה, חזון ואמונה, נדיב, דובר אמת, רחמן וצנוע". הנכד שתק וחשב על דברי סבו במשך זמן מה. לאחר מכן, שאל: "סבא, איזה זאב בדרך כלל מנצח?"

הסב החכם חייך וענה: "הזאב שאתה מאכיל…"

(מקור לא ידוע)

 

מגלים בגרות

אין כיף גדול יותר מלשמוע על סיפורי הצלחה של אנשים שפגשתי במהלך ההרצאות שלי. תלמידי כיתת אמ"ץ מתיכון רוגוזין בקרית אתא, למשל, עומדים לפני מבחני הבגרות של י"ב, על אף כל הקשיים והסקפטיות שהיו בדרך. עוד לפני תחילת המבחן הראשון, צריך למחוא לכם כפיים ולהגיד שבגרות כבר הוכחתם, עכשיו רק נשאר לתת את הפוש האחרון.

בהצלחה לכולכם!

 

חוזה המדינה

היום, לפני 152 שנים, נולד בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה. חשבתם פעם מה זה אומר, להיות "חוזה"? כמובן, חזון היא מילת המפתח, אבל לא רק. חוזה הוא אדם שמצליח לתרגם את החלום הגדול שלו למילים ובעיקר למעשים, כאלה שיתחילו את מימוש הרעיון. הרי לכולנו יש חלומות ורעיונות איך דברים יכולים להשתנות כאן בזכותינו. האתגר הוא, לקחת את הדברים לשלב הבא.

בדיוק בשביל האתגר, הזה אותו הרצליקו דואג להזכיר לנו שוב ושוב – אם תרצו, אין זו אגדה.