"מצטערת, לטיסה הזאת אתה לא עולה". אחרי מסע הייסורים שעברתי מול הבירוקרטיה האמריקאית, ככה התחיל הערב שלי בנתב"ג, שלוש שעות לפני הטיסה שכל כך חיכיתי לה. נציגת חברת התעופה הופתעה לגלות אותי בתור הממתינים לצ'ק אין והעמידה תנאים חדשים לעליה שלי למטוס. "סוכנות הנסיעות לא העבירה לנו את המסמכים הדרושים, אתה צריך לשבת ליד שקע חשמל ואין מקומות פנויים ואני בכלל לא בטוחה שמותר לך לעלות על טיסה ארוכה. תבקש פיצוי מהסוכנות, על הטיסה הזאת אתה לא עולה". המזוודות כבר על המסוע, מחכות לזוז ולהיפטר מהמשקל העצום שנחת עליהן. אלעד, גלדיס ואני לא נלחצים, כבר שמענו כל כך הרבה סירובים בדרך למסע הזה.

"טוב, בסדר, עכשיו תגידי מה כן אפשר לעשות כדי שכן נטוס הלילה". "מצטערת, כרגע אין מה לעשות, תחזרו הביתה, תסדרו את כל המסמכים ותמצאו טיסה אחרת בימים הקרובים". אחרי שניה אחת של כעס, שוב השתלט עליי יניב של ההרצאות. "אוקיי, בואי לא נתמקד במה אי אפשר, מה כן צריך לקרות, היפוטתית, כדי שאני אטוס עוד הלילה?". הנציגה שוב הסבירה שכל הכסאות הנמצאים ליד שקע חשמל, כבר תפוסים, ושאין לי מכתב מתאים מרופא שמאשר לי לחצות את האוקיינוס האטלנטי. שניה לאחר מכן, אלעד כבר חיפש אנשים שיהיו מוכנים להתחלף איתנו במקומות. אני כבר הייתי בטלפון, מעיר את הרופאה שלי ומתנצל על השעה המאוחרת.

עכשיו אני אקצר, למרות ששם זה נראה כמו נצח. אלעד מצא אנשים טובים שיושבים ליד שקע חשמל והיו מוכנים להתחלף, הפקס המיוחל מהרופאה הגיע, 27 דקות לפני שהדיילות מתחילות את תיאטרון הוראות הבטיחות. את הדיוטי פרי ראיתי תוך כדי ריצה, הקפה שרף את הלשון, אבל לאף אחד מאיתנו זה לא היה איכפת, חיוך גדול עטף אותנו בדרך לשער העליה למטוס.

כששום דבר לא הולך לך בקלות, זה הופך את התוצאה תמיד להרבה יותר עוצמתית. עברתי 35 ימים של טיול מדהים, מאתגר, מהנה, קשה פיזית ומנטאלית, אבל שווה כל שקל, כל שניה של מאמץ בירוקרטי. חצינו את ארה"ב מחוף אל חוף, חווינו מקומות, אנשים ואוירה שכנראה לעולם לא נשכח. כן, אני עדיין באופוריה ומסרב להתנתק מתחושת החופש הגדול, אבל כנראה שגם זה יעבור עם התגלות האתגר הבא. מדי פעם עוד אעלה פה חוויות ותובנות שהבאתי מאמריקה הגדולה.

בינתיים, אני לא מסיים את הפוסט בלי תודה עצומה לשני אנשים. לאלעד, שהצליח לסבול אותי במשך חודש וקצת והיה לחלק בלתי נפרד מאחת החוויות הכי חזקות שעברתי. אומרים שחברות נמדדת דווקא ברגעים הקשים, אז לנו לא היו חסרים כאלה, ואני גאה להגיד שעברנו את כולם, אני גאה להגיד שאתה חבר שלי. ועוד תודה לגלדיס, שהייתה ונשארה כל הזמן (אהמ… השגרירות, אהמ…). אני לא עושה מילימטר בלעדיה, אז בטח שלא 3,507 מיילים (כן, ספרתי). בכל מקום בו היינו, בכל חוויה מדהימה חדשה, תמיד הסתכלנו אחד על השני בחיוך, ואמרנו – "לטיסה הזאת אתה לא עולה".

ארה"ב, יולי – ספטמבר, 2013.

Go BIG or go home.

בואו נדבר שניה על רושם ראשוני.

נדירים האנשים שרואים אותי בפעם הראשונה וקולטים עם מי יש להם עסק. במקרה הפחות טוב, אנשים פונים תחילה לאדם שאיתי ושואלים אותו שאלות לגביי. במקרה הטוב, הם מתעקשים לדבר איתי בטון של ילד בן 6 ותמיד, איפשהו באמצע, הם דוחפים את המילה "חמוד".

השבוע, למשל, ניגש לחבר שלי צלם, שאל אם אפשר ללטף אותי והאם אני מבין את המילים שהוא אומר. אז בעוד שהצטערתי שאני כן מבין, אינסטינקט ההוכחה השתלט עליי, התחלתי לענות לו והאירוע הסתיים בכך שהוא מציע לבובה המדברת משרה אצלו בסטודיו.

ככה זה, 25 שנים וקצת אני נדרש להוכיח. יום יום, אני נדרש לבטל את הרושם הראשוני ולהשאיר מסר אחר, חזק יותר ובוגר יותר מאיך שאני נראה. נכון, לפעמים זה כבר ממש מעייף, אבל כמעט תמיד הבעת ההפתעה על הפרצופים שמולי והידיעה שגרמתי לעוד מישהו להסתכל פעם הבאה בקנקן, לגמרי שווה את זה.

ככה זה, אנחנו אוהבים לספר לעצמנו סיפורים, אנחנו גם אוהבים להאמין לסיפורים האלה. הרי אם ההיא לבשה בגדים מוזרים אז היא בטוח מנותקת מהעולם, ואם ההוא שמן מדי אז אין סיכוי שהוא יגיע למשהו בחיים שלו, וההיא בטח מסכנה וההוא סתם ערס, ובבית המשפט שמתנהל לנו בראש, אנחנו חורצים דינים וגורלות, מבלי ששמענו שום עדות.

אז הפעם יוצאים מכאן שני מסרים. הראשון הוא שסביר להניח שלא פעם פספסנו מישהו בדרך, כזה שהחלטנו שאנחנו יודעים עליו הכל עוד לפני ששמענו אותו מדבר. לפספס זה אף פעם לא טוב. התובנה השנייה היא שאם אנחנו היינו אלה שהועמדו לדין, אסור לנו לשכוח שרק אנחנו מכירים אותנו באמת ותמיד קיימת בידינו היכולת להוכיח אחרת.

שבת שלום לכל החפים מפשע!