האיש הביוני של המציאות

בתמונת הקאבר שלי כתוב "בלתי אפשרי – בתוקף עד שתחליטו אחרת".

בכל הרצאה שלי תמיד יהיה אחד בקהל שינסה לערער על הקביעה הזאת. תמיד יהיה את זה שיעז להגיד את מה שאולי עוד כמה חושבים, וזה בערך תמיד באותו ניסוח: "יניב, עם כל הכבוד, הצלחת להשיג דברים רבים, אבל יש דבר כזה 'בלתי אפשרי'. הרי אתה לא יכול ללכת כרגע על הרגליים או אפילו להרים ידיים". כן, תתפלאו על האומץ של האנשים. תמיד תמיד התשובה שלי זהה: "נכון, אתה צודק כרגע, אבל זה בלתי אפשרי בינתיים. בינתיים. עד שאנשי המדע או הטכנולוגיה יוכיחו אחרת".

לס באף איבד את הידיים שלו כשהיה נער ומאז הוא מבצע את כל הפעולות בעזרת הפה והרגליים. להחזיק בקבוק? לגרד בראש? זה היה בלתי אפשרי. אבל לכל בלתי אפשרי יש תאריך תפוגה.
הנה סרטון שמוכיח את זה שוב:

ילדים, נעים מאוד.

ילדים לא יכולים לזייף. כשקשה להם מיד רואים, כשמפחיד להם הם מגיבים, כשמצחיק להם הם צוחקים וכשמשהו לא ברור להם הם שואלים, בלי להתבייש.

לפני כחודש התארחתי בתכנית הילדים "תראו אותי" בהנחיית אברי גלעד, שם קיבלתי הזדמנות מדהימה לענות על השאלות שהכי מסקרנות את אותם אנשים צעירים. האפשרות לקיים שיחה פתוחה לחלוטין, בגובה העיניים, פתחה פתח לשאלות שיש גם למבוגרים, אך הם מעולם לא העזו לשאול.

להלן הפרק המלא של התכנית. צפיה נעימה :)‬

חוסך שבטו

איזה שבוע מטורף עבר כאן. פרשת הזמר, הקטינה, המשפחה והסמים, אי אפשר היה להתחמק מזה והדיונים השתוללו עוד לפני שבכלל הבנו מה קרה. אנחנו מאוד אוהבים לרדת לפרטים הקטנים, אלה עם המיץ הצהוב שמרווה את הצמאון שלנו להצצה לחיים הסודיים של מישהו אחר, אבל אני חושב שפה ושם פספסנו את הכאב האמיתי מהסיפור.

הימצאותן של נערות שעוד לא סיימו תיכון בחברתם, המינית או לא, של גברים הבוגרים מהן ב-20+ שנה, היא לא תוצאה של השפעת סמים, אלא היעדר השפעה של חינוך. ישנה כאן שאלה הרבה יותר גדולה מהשאלה הפלילית, והיא בעיקר מופנית להורים. אני נפגש לא מעט עם בני נוער ורואה מקרוב כמה הם משוועים ליד מכוונת, כזו שתיתן להם דוגמה טובה בתוך ים גיבורי הילדות שמאכזבים אותם כל פעם מחדש.

לצערי, אני מכיר גם הורים שמפחדים להיות במקום הזה. הרי לא פעם, קל לחשוב שההתפרעות של הבן או החוצפה של הבת באים מתוך כוונה להרחיק ולמרוד, כשבעצם מסתתרת שם קריאה גדולה לתשומת לב. הרבה פעמים דווקא החופש והרצון לאפשר לאותם נערים ונערות לעשות ככל העולה על רוחם, הוא בדיוק הדבר האחרון אותו הם מבקשים. שלמה ארצי, אחד מאותם אנשים בודדים שעדיין נותרו לי להעריץ, הקריא פעם קטע המדבר בדיוק על זה. על אותה אמא רשעית שבעצם רשעותה, מצילה את חיי ילדיה.

בעולם בו חסרים מודלים להערצה, בואו ננסה להיות כאלה. שבת שלום.

עוד קליפה

כבר כמה שנים שאני כותב לכם כאן, מנסה לשתף אתכם בתחושות ובמחשבות אשר צצות לי מדי פעם. זו זכות ענקית בעיניי שהצלחתי לצבור קהל כזה גדול ותומך ומפרגן. אנשים כאן מרגישים בנוח לשתף אותי כחבר קרוב בחוויות, בקשיים ובהצלחות שלהם, אפילו שאת רובם אני לא מכיר באופן אישי. אז החשיפה הדדית, וככל שהיחסים כאן מתדהקים, אני מרגיש יותר בנוח לחשוף עוד צד, לנער מעליי עוד קליפה.

אז בעוד בד"כ אני נוהג לשתף אתכם בחוזקות ובביטחון שיש לי ברוב הדברים שאני עושה, הפעם אני מגלה בפניכם שני פרטים פחות חזקים שלי. הראשון הוא שאני לא אוהב את עצמי בוידאו. אני תמיד מרגיש שיש פער עצום בין איך שאני מרגיש באמת לבין איך שאני נראה ונשמע על המסך. זה קצת כמו שסופרמן מגלה שהוא כריסטופר ריב. הפרט השני הוא שאני לא נוהג לשתף ולדבר על התחום הרומנטי בחיי. בעוד את שאר סוגיות החיים אני מוכן לשים תחת מיקרוסקופ, את הנושא הזוגי הכל כך מורכב וכל כך לא ברור, בחרתי להניח במגירה.

עד שבא מעיין. מעיין שוורץ, חבר קרוב וצלם/במאי מוכשר, התבקש להכין סרט דוקו קצר במסגרת לימודי קולנוע במכללת "ספיר". כשהוא פנה אליי בבקשה להכניס מצלמה לחיים שלי, רעדתי בהתחלה. המחשבה על להחליף את הכתיבה שלי בעדשה נטולת פילטרים ותיקונים קוסמטיים, נראתה לי פורנוגרפית. אבל מעיין, בעזרת המילים הנכונות ומספר איומים נכונים, הביא אותי למסקנה שאולי ומדובר כאן בהזדמנות. הזדמנות לשחרר עוד פחד ולהרים עוד נושא אל שולחן הניתוחים.

בדופק גבוה אני נרגש וגאה להציג בפניכם את התוצאה הסופית וממש סקרן לשמוע את דעתכם הלא מצונזרת. נעים מאוד, יניב.

כח דלתא

לפני כשנתיים, נפגשתי עם דב לאוטמן במשרד שלו, לשיחה על ביזנס&פלז'ר. הוא סיפר לי על כל הדברים בהם הוא עוסק, והאמת, הייתי די בשוק מהלו"ז העמוס שיש לאיש הזה. אותו איש שהקים את דלתא ועבד בלי הכרה עד שהפך למיליונר, לא עוצר לרגע גם תחת הסוג הכי אכזרי של מחלות ניוון השרירים – ALS. עכשיו, הוא מקבל פרס על מפעל חיים, כשהחיים שלו הם ממש לא משהו מובן מאליו כרגע. מצדיע.

מדרגות נעות

רובכם מכירים את סיפור מלחמת העולם שאני מנהל מול שגרירות ארה"ב, בדרך להוצאת ויזה למטפלת שלי, גלדיס. הסיפור עדיין לא הושלם ואני בתהליך מתמיד של הבנת החוקים האמריקאים והישראלים, המתנה לבירוקרטיות ושיחות שכנוע עם הממונים. בסוף, אני בטוח, אנחנו נקבל את הויזה ונצא לטיול לארה"ב, אבל עד אז, צפוי לי עוד תהליך ארוך של ניסוי וטעייה.

כשניסיתי לבדוק מול אנשים עם סיפור דומה לשלי מה עליי לעשות, רובם המכריע פשוט לא ידעו לענות לי. פעם אחר פעם, אנשים נתקלו בפלונטר אליו הגעתי, השלימו עם הגזירה וויתרו על המטרה. קיבלתי את כל התשובות וההסברים למה אני לא יכול לקבל את אותה ויזה, אבל אף אחד לא טרח לבדוק מה כן אפשר לעשות.

אז החדשות הטובות הן שיש הרבה מה לעשות. ההחלטה לנקוט פעולה ולשאול את השאלות הטובות, תמיד תיקח אותנו עוד כמה מדרגות קדימה. להשלים עם המצב הקיים זה ממש אבסורדי בעיניי, וזה הזכיר לי מאוד את הסרטון הבא:

ילדים משחקים פוקר

זוכרים את הפוסט של פסח על "והגדת לבנך"? הנה סרטון מצוין שמשלים את הדברים במדוייק.

(קרדיט לאריאל יעקבי)