חלומות צריך לצעוק

"להתחיל לקרוא את הספר של יובל", היה אחד הסעיפים ברשימה שלי לתקופה הקרובה. הזמן עבר והשגרה דחקה את מטלות הכיף לעצמי לטובת מטלות הכיף שבעבודה, ולא הצלחתי להגיע אל הרשימה. מזל שיש יום כיפור.

את יום הכיפור הזה העברתי בחברת הספר מעורר ההשראה של יובל אברמוביץ', "הרשימה", והוא השתלב נפלא ברוח חשבון הנפש שהיום הזה מסמל. חשבון הנפש הזכיר לי שבזמן האחרון אני דוחה יותר מדי מטרות מרגשות ונשאב לתוך שגרה די שגרתית של עבודה. הרשימות של יובל הזכירו לי עוד כמה חלומות יש לי.

אז תודה ליובל על התזכורת ועל הספר הבאמת מעולה. עשו לעצמכם טובה ורכשו עותק. חלומות צריך לצעוק.

הרשימה

התיישבתי בסלונה

הידעתם שבריטים רבים מתו על הטיטאניק, רק מפני שחיכו בנימוס לסירות ההצלה? מסתבר שישנם כללי נימוס שרצוי לוותר עליהם. פוסט ראשון שלי בסלונה. לחצו כאן לקריאה »

טור בסלונה

ילדים, נעים מאוד.

ילדים לא יכולים לזייף. כשקשה להם מיד רואים, כשמפחיד להם הם מגיבים, כשמצחיק להם הם צוחקים וכשמשהו לא ברור להם הם שואלים, בלי להתבייש.

לפני כחודש התארחתי בתכנית הילדים "תראו אותי" בהנחיית אברי גלעד, שם קיבלתי הזדמנות מדהימה לענות על השאלות שהכי מסקרנות את אותם אנשים צעירים. האפשרות לקיים שיחה פתוחה לחלוטין, בגובה העיניים, פתחה פתח לשאלות שיש גם למבוגרים, אך הם מעולם לא העזו לשאול.

להלן הפרק המלא של התכנית. צפיה נעימה :)‬

נקודת הזינוק

שלב השאלות והתשובות בהרצאות שלי הוא תמיד החלק שאני אוהב. לאחר שאני מסיים את הדברים שלי, שרביט הדיבור עובר לקהל, נוצרת שיחה ותמיד גם עולות תובנות מעניינות.

בשנה שעברה, בהרצאה שערכתי בבית ציוני אמריקה, אחד השואלים היה מיקי. מיקי הציג את עצמו כאדם ש"יש לו הכל בחיים, משפחה נפלאה, עבודה מצוינת, ועדיין, משהו חסר". כשהתחלנו לדבר על מה זה ה"משהו" הזה, מיקי השתמש במילה "תשוקה". זה נכון, אנשים יכולים להיות מאוד מצליחים, מאוד עשירים, יכולים להחזיק בכל התנאים הנכונים, ובכל זאת, לא להרגיש את התשוקה הזו, את הסיפוק שהופך הכל לשווה באמת.

אז דיברנו קצת מעל הבמה, ובהמשך התכתבנו, חיפשנו יחד את הדבר הזה שכל כך חסר לו. כבר באותו הערב, כשמיקי הזכיר את העובדה שלאחרונה הוא רץ מרתון, שמתי לב לניצוץ קטן. משהו בשפת הגוף שלו אמר לי שזה כיוון טוב להתחיל לחפש ממנו.

לא מזמן, מיקי שלח לי הודעה. החיפוש הסתיים בהצלחה. מיקי החל לייבא לארץ מותג חדש של בגדי ריצה. הרעיון שעומד מאחורי המיזם הוא בגדים איכותיים במחיר מופחת, אשר נוצר מתוך ההחלטה לא לשלם לדוגמנים, פרסומאים, מפיצים וכ'ו. מיקי סיפר לי שהמיזם החדש, המשלב את האהבה שלו לספורט יחד עם תועלת אמיתית, החזיר לו את התשוקה והסיפוק הזה שהוא כל כך חיפש.

הרבה אנשים מדווחים לי על שינויים והחלטות שקיבלו בעקבות ההרצאה. הסיפור של מיקי הוא ללא ספק אחד המרגשים והמשמעותיים ביותר. לך, מיקי, רציתי לומר שאני גאה מאוד, מעריץ על הדרך ומאחל שרק ימשיך ככה. מודה על הזכות להיות חלק, גם אם קטן, בהשראה המתגלגלת.

rejoy

חתום בנשיקה

התרגשות לא קטנה נרשמה כשהגיע המכתב הזה, המבשר ש"נשיקה", ספר הילדים שכתבתי, קיבל את תו האיכות של מכון אדלר. כלומר, ידעתי שהספר טוב, אבל פתאום, כשיש לו גם הכרה ממסדית מכובדת, זו סיבה רצינית לגאווה. מהיום, איציק ומלי לא רק נחשבים חמודים, אלא גם חינוכיים, עם חותמת.

מכון אדלר

הבחורה עם הצלקת

"דינה הבחורה עם הצלקת", ככה היא הציגה את עצמה בפני כל. אנשים ניסו להתקרב אל יופיה המהפנט, הכינו משפט פתיחה בקנה, אך היא ירתה קודם – "שמי?", אמרה במהירות, "דינה הבחורה עם הצלקת". להצליח בעבודה כמו באהבה כמו בחיי חברה, לא היה לה סיכוי. בכל פעם שהצלחה קטנה יצרה קרן אור דקה של התגברות, דינה הבחורה עם הצלקת הסתנוורה ונבהלה. העיניים שלה כבר היו רגילות לחושך.

השנים עברו, החרדות גברו, המנסים עזבו והצלקת נשארה חברתה היחידה של דינה. באחד הערבים הקרים, דינה הבחורה עם הצלקת ירדה לבית המרקחת לקנות משככי כאבים. בעודה מתלבטת בין המותגים השונים, אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל, קול נעים לחש לה מאחור – "שניהם רעילים באותה מידה, סמכי עליי". הסקרנות סובבה את דינה הבחורה עם הצלקת אל אותה למודת ניסיון. מול מדף הגלולות למניעת הריון, עמדה אישה בדיוק באותו הגובה, מעוטרת בחיוך כזה מוזר של שלווה וביטחון. כבר שנים היא מחפשת מישהו שמבין במשככים, ומשהו בקול של אותה אלמונית הרגיש לה מוכר ומנחם. דינה הבחורה עם הצלקת התקרבה בהיסוס, השפילה מבט ושאלה לשמה.

"שמי?", ענתה האישה בגאווה, "רינה הבחורה עם הצלקת – סמל הקרב, סמל הניצחון".

חדר כושר מנטאלי

בחדרי כושר קיים כלל מאוד פשוט – No Pain, No Gain. בעברית פשוטה, אם לא היה שום דבר שגרם לך להתאמץ, לא הרווחת שום דבר, לא פיתחת שום שריר.

המשפט הזה גרם לי לחשוב על האנשים החזקים מנטאלית סביבי, אלה עם השרירים הכי חזקים של הנפש. לכולם יש מכנה משותף די ברור – מעולם לא היה להם קל. בין אם מדובר בילדות קשה, בין אם אובדן כואב באמצע החיים או מגבלה שמפריעה לתפקוד התקין, אנשים אלו נאלצו להתמודד, וההתמודדות היא שהפכה אותם למי שהם היום.

כשצרות נוחתות עלינו, אנחנו בדרך כלל בורחים לתלונות, לכעס על גורלנו המר. נראה לי שאם נאמץ את תובנת חדר הכושר, ונזכור שאותן בעיות הן בעצם משקולות קצת יותר כבדות שגורמות לנו להתחזק, יהיה לנו הרבה יותר קל להתנהל במשבר הבא שיגיע.

אז מאיפה אני מוצא את הכוחות להתמודד עם המחלה שלי? זה לא חוכמה, אני מתאמן כבר מגיל שנה וחצי.

משקולות לנפש

לא מתפשר על אושר

בימים האחרונים אני נתקל בכל מיני זוויות לאותה שאלה בדיוק – האם נכון להתפשר על דברים מהותיים במטרה להמשיך לנוע, או שאולי עדיף לדבוק בסטנדרטים גבוהים גם במחיר של סבל זמני.

לא מעט אנשים מתייעצים איתי לגבי הסוגיה הלא פשוטה הזו, גם אם ההתלבטות שלהם נוגעת לתחומים שונים לחלוטין. לאחת, הוגשה הצעת עבודה עם משכורת מפנקת, אבל בתפקיד שלא קשור לתחום בו היא חולמת לעבוד. בחור אחר הצהיר בפניי שהוא חושש לסיים את מערכת יחסים הארוכה שלו, למרות שישנם כמה דברים עליהם הוא לא מוכן להתפשר עם בת הזוג שלו. מישהי נוספת סיפרה לי שהיא מאוד רוצה ללמוד מקצוע מסוים "אבל נדיר למצוא בזה עבודה", וגבר אחד, לא צעיר במיוחד, התלבט אם לסיים במהירות פרויקט עליו עבד, או להאט ולהרגיש שלם עם איכות העבודה שביצע. אלו דיונים כל כך מורכבים ומבלבלים, אבל בעיניי זה תמיד מסתכם לאותה שאלה. אני תמיד שואל את היושב מולי האם הוא יכול לדמיין את עצמו בעוד שנה מהיום, אחרי שביצע את הויתור. האם הוא מאושר? האם קיימת תחושת פספוס? האם זה היה שווה את ההתפשרות?

בעיניי, סיפוק אמיתי מתקיים כאשר המציאות עונה על הציפיות שלנו מעצמנו. אני חושב שמותר ונכון להתגמש במהלך החיים, כל עוד האושר האישי שלנו לא נמצא בסכנה. הרי תלוש שכר מכובד לא מבטיח חיוך בבוקר, בדרך לעבודה, ומערכת יחסים בה צד אחד לא מרגיש שלם, עתידה להתפוצץ בכל מקרה. נכון, המון פעמים מפתה מאוד לסיים עם ההמתנה ולהתחיל לקטוף פירות מידיים. הבעיה היא, שלא מעט פעמים, איבוד הסבלנות משאיר לנו ביד פרי חמוץ במיוחד.