הבחורה עם הצלקת

"דינה הבחורה עם הצלקת", ככה היא הציגה את עצמה בפני כל. אנשים ניסו להתקרב אל יופיה המהפנט, הכינו משפט פתיחה בקנה, אך היא ירתה קודם – "שמי?", אמרה במהירות, "דינה הבחורה עם הצלקת". להצליח בעבודה כמו באהבה כמו בחיי חברה, לא היה לה סיכוי. בכל פעם שהצלחה קטנה יצרה קרן אור דקה של התגברות, דינה הבחורה עם הצלקת הסתנוורה ונבהלה. העיניים שלה כבר היו רגילות לחושך.

השנים עברו, החרדות גברו, המנסים עזבו והצלקת נשארה חברתה היחידה של דינה. באחד הערבים הקרים, דינה הבחורה עם הצלקת ירדה לבית המרקחת לקנות משככי כאבים. בעודה מתלבטת בין המותגים השונים, אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל, קול נעים לחש לה מאחור – "שניהם רעילים באותה מידה, סמכי עליי". הסקרנות סובבה את דינה הבחורה עם הצלקת אל אותה למודת ניסיון. מול מדף הגלולות למניעת הריון, עמדה אישה בדיוק באותו הגובה, מעוטרת בחיוך כזה מוזר של שלווה וביטחון. כבר שנים היא מחפשת מישהו שמבין במשככים, ומשהו בקול של אותה אלמונית הרגיש לה מוכר ומנחם. דינה הבחורה עם הצלקת התקרבה בהיסוס, השפילה מבט ושאלה לשמה.

"שמי?", ענתה האישה בגאווה, "רינה הבחורה עם הצלקת – סמל הקרב, סמל הניצחון".

חדר כושר מנטאלי

בחדרי כושר קיים כלל מאוד פשוט – No Pain, No Gain. בעברית פשוטה, אם לא היה שום דבר שגרם לך להתאמץ, לא הרווחת שום דבר, לא פיתחת שום שריר.

המשפט הזה גרם לי לחשוב על האנשים החזקים מנטאלית סביבי, אלה עם השרירים הכי חזקים של הנפש. לכולם יש מכנה משותף די ברור – מעולם לא היה להם קל. בין אם מדובר בילדות קשה, בין אם אובדן כואב באמצע החיים או מגבלה שמפריעה לתפקוד התקין, אנשים אלו נאלצו להתמודד, וההתמודדות היא שהפכה אותם למי שהם היום.

כשצרות נוחתות עלינו, אנחנו בדרך כלל בורחים לתלונות, לכעס על גורלנו המר. נראה לי שאם נאמץ את תובנת חדר הכושר, ונזכור שאותן בעיות הן בעצם משקולות קצת יותר כבדות שגורמות לנו להתחזק, יהיה לנו הרבה יותר קל להתנהל במשבר הבא שיגיע.

אז מאיפה אני מוצא את הכוחות להתמודד עם המחלה שלי? זה לא חוכמה, אני מתאמן כבר מגיל שנה וחצי.

משקולות לנפש

מהנדסים עתיד

אתמול, הייתה לי הזכות להגיע למכללת עזריאלי – מכללה אקדמית להנדסה ירושלים, ולדבר בפני הדור הבא של המהנדסים בארץ. אותם אנשים יסיימו אוטוטו את הלימודים ויצאו למשרות בכירות במשק בתחומי הבנייה, הרפואה, המחשבים ועוד, ולכן היה לי חשוב להגיע ולהזכיר להם עד כמה חשוב להיות פורצי דרך, עד כמה העולם צמא לאנשים אמיצים שישנו כאן דברים. את ההרצאה סיכמתי במושג מתוך העולם שלהם, אשר הפעם קיבל משמעות מוחשית יותר – תמיד צריך לשאוף לאינסוף. היה כיף.

המכללה האקדמית להנדסה ירושלים

 

לא מתפשר על אושר

בימים האחרונים אני נתקל בכל מיני זוויות לאותה שאלה בדיוק – האם נכון להתפשר על דברים מהותיים במטרה להמשיך לנוע, או שאולי עדיף לדבוק בסטנדרטים גבוהים גם במחיר של סבל זמני.

לא מעט אנשים מתייעצים איתי לגבי הסוגיה הלא פשוטה הזו, גם אם ההתלבטות שלהם נוגעת לתחומים שונים לחלוטין. לאחת, הוגשה הצעת עבודה עם משכורת מפנקת, אבל בתפקיד שלא קשור לתחום בו היא חולמת לעבוד. בחור אחר הצהיר בפניי שהוא חושש לסיים את מערכת יחסים הארוכה שלו, למרות שישנם כמה דברים עליהם הוא לא מוכן להתפשר עם בת הזוג שלו. מישהי נוספת סיפרה לי שהיא מאוד רוצה ללמוד מקצוע מסוים "אבל נדיר למצוא בזה עבודה", וגבר אחד, לא צעיר במיוחד, התלבט אם לסיים במהירות פרויקט עליו עבד, או להאט ולהרגיש שלם עם איכות העבודה שביצע. אלו דיונים כל כך מורכבים ומבלבלים, אבל בעיניי זה תמיד מסתכם לאותה שאלה. אני תמיד שואל את היושב מולי האם הוא יכול לדמיין את עצמו בעוד שנה מהיום, אחרי שביצע את הויתור. האם הוא מאושר? האם קיימת תחושת פספוס? האם זה היה שווה את ההתפשרות?

בעיניי, סיפוק אמיתי מתקיים כאשר המציאות עונה על הציפיות שלנו מעצמנו. אני חושב שמותר ונכון להתגמש במהלך החיים, כל עוד האושר האישי שלנו לא נמצא בסכנה. הרי תלוש שכר מכובד לא מבטיח חיוך בבוקר, בדרך לעבודה, ומערכת יחסים בה צד אחד לא מרגיש שלם, עתידה להתפוצץ בכל מקרה. נכון, המון פעמים מפתה מאוד לסיים עם ההמתנה ולהתחיל לקטוף פירות מידיים. הבעיה היא, שלא מעט פעמים, איבוד הסבלנות משאיר לנו ביד פרי חמוץ במיוחד.

חוסך שבטו

איזה שבוע מטורף עבר כאן. פרשת הזמר, הקטינה, המשפחה והסמים, אי אפשר היה להתחמק מזה והדיונים השתוללו עוד לפני שבכלל הבנו מה קרה. אנחנו מאוד אוהבים לרדת לפרטים הקטנים, אלה עם המיץ הצהוב שמרווה את הצמאון שלנו להצצה לחיים הסודיים של מישהו אחר, אבל אני חושב שפה ושם פספסנו את הכאב האמיתי מהסיפור.

הימצאותן של נערות שעוד לא סיימו תיכון בחברתם, המינית או לא, של גברים הבוגרים מהן ב-20+ שנה, היא לא תוצאה של השפעת סמים, אלא היעדר השפעה של חינוך. ישנה כאן שאלה הרבה יותר גדולה מהשאלה הפלילית, והיא בעיקר מופנית להורים. אני נפגש לא מעט עם בני נוער ורואה מקרוב כמה הם משוועים ליד מכוונת, כזו שתיתן להם דוגמה טובה בתוך ים גיבורי הילדות שמאכזבים אותם כל פעם מחדש.

לצערי, אני מכיר גם הורים שמפחדים להיות במקום הזה. הרי לא פעם, קל לחשוב שההתפרעות של הבן או החוצפה של הבת באים מתוך כוונה להרחיק ולמרוד, כשבעצם מסתתרת שם קריאה גדולה לתשומת לב. הרבה פעמים דווקא החופש והרצון לאפשר לאותם נערים ונערות לעשות ככל העולה על רוחם, הוא בדיוק הדבר האחרון אותו הם מבקשים. שלמה ארצי, אחד מאותם אנשים בודדים שעדיין נותרו לי להעריץ, הקריא פעם קטע המדבר בדיוק על זה. על אותה אמא רשעית שבעצם רשעותה, מצילה את חיי ילדיה.

בעולם בו חסרים מודלים להערצה, בואו ננסה להיות כאלה. שבת שלום.

עוד קליפה

כבר כמה שנים שאני כותב לכם כאן, מנסה לשתף אתכם בתחושות ובמחשבות אשר צצות לי מדי פעם. זו זכות ענקית בעיניי שהצלחתי לצבור קהל כזה גדול ותומך ומפרגן. אנשים כאן מרגישים בנוח לשתף אותי כחבר קרוב בחוויות, בקשיים ובהצלחות שלהם, אפילו שאת רובם אני לא מכיר באופן אישי. אז החשיפה הדדית, וככל שהיחסים כאן מתדהקים, אני מרגיש יותר בנוח לחשוף עוד צד, לנער מעליי עוד קליפה.

אז בעוד בד"כ אני נוהג לשתף אתכם בחוזקות ובביטחון שיש לי ברוב הדברים שאני עושה, הפעם אני מגלה בפניכם שני פרטים פחות חזקים שלי. הראשון הוא שאני לא אוהב את עצמי בוידאו. אני תמיד מרגיש שיש פער עצום בין איך שאני מרגיש באמת לבין איך שאני נראה ונשמע על המסך. זה קצת כמו שסופרמן מגלה שהוא כריסטופר ריב. הפרט השני הוא שאני לא נוהג לשתף ולדבר על התחום הרומנטי בחיי. בעוד את שאר סוגיות החיים אני מוכן לשים תחת מיקרוסקופ, את הנושא הזוגי הכל כך מורכב וכל כך לא ברור, בחרתי להניח במגירה.

עד שבא מעיין. מעיין שוורץ, חבר קרוב וצלם/במאי מוכשר, התבקש להכין סרט דוקו קצר במסגרת לימודי קולנוע במכללת "ספיר". כשהוא פנה אליי בבקשה להכניס מצלמה לחיים שלי, רעדתי בהתחלה. המחשבה על להחליף את הכתיבה שלי בעדשה נטולת פילטרים ותיקונים קוסמטיים, נראתה לי פורנוגרפית. אבל מעיין, בעזרת המילים הנכונות ומספר איומים נכונים, הביא אותי למסקנה שאולי ומדובר כאן בהזדמנות. הזדמנות לשחרר עוד פחד ולהרים עוד נושא אל שולחן הניתוחים.

בדופק גבוה אני נרגש וגאה להציג בפניכם את התוצאה הסופית וממש סקרן לשמוע את דעתכם הלא מצונזרת. נעים מאוד, יניב.

ציון לשבח

ידידה מאוד קרובה שלי חלמה להיות אחות. מעולם לא היתה לה תשובה אחרת לשאלה "מה תרצי להיות כשתיהי גדולה?", אבל את שער הכניסה שלה לאוניברסיטה, חסם תנאי קבלה בדמות ציון פסיכומטרי גבוה.

אחרי למידה מאוד אינטנסיבית היא ניגשה למבחן הקובע, אבל לא הצליחה להשיג את הציון הנדרש. כמו אחות מוסמכת, מהר מאוד היא חבשה לעצמה את פצע האכזבה, חיטאה את הקולות לוותר ונרשמה למבחן הבא. לאחר תקופת חרישה נוספת, למודת נסיון היא שוב ניגשה למבחן הקשה ו… שוב, הציון המיוחל לא הגיע.

אף אחד לא היה מאשים אותה אם פה היא היתה מרימה ידיים. להיפך, באותה תקופה שבורה, היו לא מעט אנשים עם כוונות טובות שהמליצו בחום לעשות חושבים ולשקול כיוונים חדשים. זה בדיוק מה שהיא עשתה. המחשבות על תחומי עיסוק אחרים הביאו אותה למסקנה אחת – "אני לא רואה את עצמי עובדת בשום מקצוע אחר". אמרה ונרשמה לפסיכומטרי בפעם השלישית.

היום, אותה בחורה מדהימה התחילה את לימודי הסיעוד, לאחר שניצחה בנוקאווט בסיבוב השלישי. מחוזקת בחיסון נגד ייאשת נפוצה, אין לי ספק שאת הלימודים עצמם היא תעבור הרבה יותר בקלות.
אז הפוסט הזה מוקדש לך, ולעוד אלפי הסטודנטים שמתחילים/ממשיכים היום את הדרך לתואר. תזכרו שייאוש וויתור הם לא חלק מהסילבוס ושהלימודים הם רק תחנה בדרך ליעד ומהדרך תמיד חייבים להנות. שיהיה בהצלחה!