ציון לשבח

ידידה מאוד קרובה שלי חלמה להיות אחות. מעולם לא היתה לה תשובה אחרת לשאלה "מה תרצי להיות כשתיהי גדולה?", אבל את שער הכניסה שלה לאוניברסיטה, חסם תנאי קבלה בדמות ציון פסיכומטרי גבוה.

אחרי למידה מאוד אינטנסיבית היא ניגשה למבחן הקובע, אבל לא הצליחה להשיג את הציון הנדרש. כמו אחות מוסמכת, מהר מאוד היא חבשה לעצמה את פצע האכזבה, חיטאה את הקולות לוותר ונרשמה למבחן הבא. לאחר תקופת חרישה נוספת, למודת נסיון היא שוב ניגשה למבחן הקשה ו… שוב, הציון המיוחל לא הגיע.

אף אחד לא היה מאשים אותה אם פה היא היתה מרימה ידיים. להיפך, באותה תקופה שבורה, היו לא מעט אנשים עם כוונות טובות שהמליצו בחום לעשות חושבים ולשקול כיוונים חדשים. זה בדיוק מה שהיא עשתה. המחשבות על תחומי עיסוק אחרים הביאו אותה למסקנה אחת – "אני לא רואה את עצמי עובדת בשום מקצוע אחר". אמרה ונרשמה לפסיכומטרי בפעם השלישית.

היום, אותה בחורה מדהימה התחילה את לימודי הסיעוד, לאחר שניצחה בנוקאווט בסיבוב השלישי. מחוזקת בחיסון נגד ייאשת נפוצה, אין לי ספק שאת הלימודים עצמם היא תעבור הרבה יותר בקלות.
אז הפוסט הזה מוקדש לך, ולעוד אלפי הסטודנטים שמתחילים/ממשיכים היום את הדרך לתואר. תזכרו שייאוש וויתור הם לא חלק מהסילבוס ושהלימודים הם רק תחנה בדרך ליעד ומהדרך תמיד חייבים להנות. שיהיה בהצלחה!

כותבי עתידות

אתמול בערב עברנו יחד חוויה מיוחדת ומרגשת במיוחד. כ-70 אמיצים הגיעו להרצאה המיוחדת שערכתי בבית נגלר בקרית חיים, ויחד, הסתכלנו על העתיד קצת אחרת.

אחרי שאני שיתפתי את הסיפורים הקטנים שלי, הגיע תורם של המשתתפים להתחייב למטרות שלהם. פתאום, אחרי שעה ומשהו של שיחה באמת פתוחה על החיים, הדברים נראו הרבה יותר פשוטים וניתנים להשגה.

אז תודה לכל המפרגנים והתומכים שלקחו חלק בערב הזה. זו היתה זכות גדולה עבורי לדבר בפניכם.

מה החלום שלך?

כח דלתא

לפני כשנתיים, נפגשתי עם דב לאוטמן במשרד שלו, לשיחה על ביזנס&פלז'ר. הוא סיפר לי על כל הדברים בהם הוא עוסק, והאמת, הייתי די בשוק מהלו"ז העמוס שיש לאיש הזה. אותו איש שהקים את דלתא ועבד בלי הכרה עד שהפך למיליונר, לא עוצר לרגע גם תחת הסוג הכי אכזרי של מחלות ניוון השרירים – ALS. עכשיו, הוא מקבל פרס על מפעל חיים, כשהחיים שלו הם ממש לא משהו מובן מאליו כרגע. מצדיע.

החלום האמריקאי

כמה ימים של עצבנות מטרידה עברו עד שיחת הטלפון הזו. "יניב, אנחנו שמחים לבשר לך כי הבקשה שלך אושרה הפעם. שתהיה לכם נסיעה נעימה". ככה, משפט קצר וענייני, הביא להתפרצות של שמחה, כזו שכיסתה על חודשים של טלפונים ומיילים ומכתבים ועמידה (ישיבה) בתורים של בירוקרטיה. שמחה של "יש! יש ויזה!".

לקראת סוף מרץ, שיתפתי את אתכם בסיפור דחיית בקשת הויזה של גלדיס, המטפלת שלי, ע"י שגרירות ארה"ב. אז, פניתי אליכם בבקשה להפיץ את האבסורד, בתקווה שלחץ ציבורי ישנה את ההחלטה הלא צודקת. היום, אני רוצה להגיד לכם תודה. בזכותכם, בזכות המאמץ המשותף, ההחלטה השתנתה. בעוד פחות מחודשיים, אנחנו נהיה על המטוס, בדרך לטיול החלומות.

כן, זה היה מסע ארוך, מתיש, לפעמים אפילו מייאש, אבל הידיעה שאתם והצדק איתי השכיחה כל מחשבה על הרמת ידיים. הרי אחרי שמסרבים לנו, הכי קל להיכנע למציאות. הכי קל להגיד "זה לא תלוי בי, זה מה יש" ולהמשיך הלאה, מאוכזבים על מר גורלנו. מיותר לציין מה היה קורה אם הייתי נכנע למציאות בכל פעם שנתקלתי בקיר. מיותר לציין שאני זה רק דוגמה, ולאף אחד אסור לוותר על המטרות שלו.

"לשנות החלטה של האמריקאים המקובעים, זה בלתי אפשרי", כתב לי מישהו בהודעה פרטית. השבתי לו את התגובה האוטומטית שלי בכל פעם שאני שומע את הצירוף "בלתי אפשרי", כתבתי לו "בינתיים". מייאשים וחסרי אמונה תמיד יהיו וגם תמיד יהיו להם את כל הסיבות למה אתה לא יכול להצליח. אם יוצא מכאן איזשהו מסר, אז הוא תמיד לקחת את הקולות האלו בערבון מוגבל. הרי בסוף רק אנחנו נחליט מה אפשרי, ומה עדיין לא.

אז שוב תודה לכל המשתפים והנותנים בלייק ובתגובה. טובלרון זה נדוש, אז תרשו לי לשלוח לכם אהבה גדולה במקום. עוד סיפור גדול נכנס להרצאה שלי. התוכן אמנם השתנה, אבל המסר תמיד אותו המסר – תאמין – זה יניב הצלחה.

שלכם,
יניב.

ויזה לארה"ב

מדרגות נעות

רובכם מכירים את סיפור מלחמת העולם שאני מנהל מול שגרירות ארה"ב, בדרך להוצאת ויזה למטפלת שלי, גלדיס. הסיפור עדיין לא הושלם ואני בתהליך מתמיד של הבנת החוקים האמריקאים והישראלים, המתנה לבירוקרטיות ושיחות שכנוע עם הממונים. בסוף, אני בטוח, אנחנו נקבל את הויזה ונצא לטיול לארה"ב, אבל עד אז, צפוי לי עוד תהליך ארוך של ניסוי וטעייה.

כשניסיתי לבדוק מול אנשים עם סיפור דומה לשלי מה עליי לעשות, רובם המכריע פשוט לא ידעו לענות לי. פעם אחר פעם, אנשים נתקלו בפלונטר אליו הגעתי, השלימו עם הגזירה וויתרו על המטרה. קיבלתי את כל התשובות וההסברים למה אני לא יכול לקבל את אותה ויזה, אבל אף אחד לא טרח לבדוק מה כן אפשר לעשות.

אז החדשות הטובות הן שיש הרבה מה לעשות. ההחלטה לנקוט פעולה ולשאול את השאלות הטובות, תמיד תיקח אותנו עוד כמה מדרגות קדימה. להשלים עם המצב הקיים זה ממש אבסורדי בעיניי, וזה הזכיר לי מאוד את הסרטון הבא:

ביום שהרכבת הגיעה בזמן

הבוקר, בדרך לפגישה חשובה, רמזור ארוך במיוחד עיכב לי את ההגעה לתחנת הרכבת. 15 שניות, 15 שניות של עיכוב וראיתי את דלתות הרכבת נסגרות והיא נוסעת לה, בלעדיי. איזה באסה!

"הרכבת הבאה היא רק בעוד שעה", הוסיף לי מנהל התחנה, והסביר בנחרצות למה הוא לא מנע מנהג הקטר להתניע – "ככה זה, ברגע שהדלתות נסגרות, אי אפשר לעשות שום דבר בנידון". הסתכלתי עליו וחייכתי. חשבתי לעצמי – "אתה בטוח לא חבר בעמוד תאמין – זה יניב הצלחה".

לפגישה חשובה חייבים להגיע, אז חייבים להיות יצירתיים. תוך 20 דקות כבר הייתי בתחנה רחוקה יותר מהיעד, אך אחרי 3 דקות המתנה כבר עליתי על רכבת מהירה. הגעתי בזמן.

ככה זה, ברגע שהדלתות נסגרות, אל תשכחו לבדוק את החלונות…

 

נגד הרוח

הנה וידוי – אני לא אוהב חורף. וכן, תגידו שבישראל אין באמת חורף וטוב שאתה לא גר באירופה, אבל אותי, גם גשם קטן ורוח גדולה, יכולים להשבית מכלל פעילות. עם 0% שומן מגן מתחת לעור, השגרה הדינאמית שלי מורידה הילוך, ואני מבלה יותר שעות ליד התנור שלי, מאשר מחוץ לדלת.

בשבוע שעבר, למשל, תקפה אותי ההתקררות השנתית, אשר חיסלה את כל התכנונים והמשימות. נאלצתי לוותר על פגישות חשובות, ובמקומן להתמסר לתה המסורתי. אמרתי לעצמי שזה בסדר, זו התקופה ומותר להנמיך את העשייה עכשיו, כדי לצבור כוחות לביצוע רשימת התכנונים הענקית של הקיץ. כן, בטח.

תחת 38.5 מעלות חום, שלחתי מייל שסגר סופית את התאריך – 12.2.2013. מה זה בדיוק ומה יקרה שם אתם עוד תגלו בהמשך, אבל ביצעתי התחייבות למטרה חדשה.

נכון, יקרו דברים במהלך החיים שלנו אשר יעצרו את העשייה וימנעו לרגע את המשך ההתקדמות, אבל גם ברגעים האלו, חשוב לבצע פעולות קטנות שיגרמו לנו להתחייב למטרה כלשהי. ככה, כשכבר נחזור לפעילות השוטפת, לא נצטרך להתחיל הכל מהתחלה.

אז יאללה, לכו נגד הרוח.

 

טיפוס מעורר השראה

חיפשתי דרך להתניע לעצמי את השבוע באנרגיה טובה עם קצת דלק לנשמה, ונזכרתי שמישהו המליץ לי לבדוק מי זה קייל מיינארד. בדקתי. וואו!

הבחור העל-אנושי הזה, מוכיח שוב כמה גוף בריא הוא דבר זניח לעומת הרצון לנצח. הרי מאדם ללא ידיים וללא רגליים, לא הייתם מצפים להיות אלוף בהיאבקות או מתעמל קרקע, ולא הייתם יכולים לדמיין שאותו גידם יטפס בזחילה עד לראש הקלימנג'רו.

פתחו גם אתם את השבוע עם השראה מטורפת. שיהיה שבוע מצוין!

יתרון יחסי

לא מזמן העברתי הרצאה על יזמות ושיווק, בפני קהל גדול של יזמים מתחילים. מס' ימים לאחר ההרצאה, קיבלתי מכתב מבחור שכבר שנים חולם לצאת לעצמאות, אבל כל הזמן דוחה את ההחלטה. במשך שנים הוא חשב שיש לו תירוץ מצוין למה הוא לא יכול להגשים את החלום שלו – "אני חירש לגמרי בשתי אוזניי מלידה", הוא הסביר. "אל תשוויץ, אני לא יכול להזיז את הידיים ואת הרגליים", עניתי לו בעוקצנות.

ואז הוא חשף עוד אמונה מגבילה – "אם לקוח מבקש להיפגש איתך ורואה את המוגבלות שלך, הוא יעדיף אדם בריא. חוק הטבע מיושם לטובת הבריאים". פה כבר חייכתי. הסברתי לו שאם מישהו ביטל אותי אך ורק בשל איך שאני נראה, אז האשמה היא עליי. כנראה שלא מכרתי את עצמי מספיק טוב ולא הדגשתי מספיק את היתרונות שלי.

ככה זה, לכולנו יש חסרונות בולטים יותר ובולטים פחות. כולנו יודעים מהן נקודות התורפה שלנו ומהם האזורים בהם אנחנו פחות מרגישים בנוח. הניצחון שלנו על חוסר הביטחון הזה, טמון דווקא בהדגשת המקומות החזקים שלנו. הרי על כל חסרון קטן שלנו, אנחנו מחביאים עשרות יתרונות גדולים שמשוועים לראות אור.

אם אנחנו כבר חוטאים בהשוואה של עצמנו לאחרים, אז לפחות נזכור לפרגן לעצמנו על החוזקות שלנו. כשנעשה את זה, פתאום נגלה שאין שום סיבה שנפסיד בתחרות כלשהי.

שלשום הגיע מכתב נוסף מאותו בחור. הפעם מכתב תודה. "קיבלתי תובנות חשובות מהשיחה עמך ולמדתי איך להגיע לתוצאות הרצויות ככל אדם רגיל", הוא כתב. התרגשתי.