האיש הביוני של המציאות

בתמונת הקאבר שלי כתוב "בלתי אפשרי – בתוקף עד שתחליטו אחרת".

בכל הרצאה שלי תמיד יהיה אחד בקהל שינסה לערער על הקביעה הזאת. תמיד יהיה את זה שיעז להגיד את מה שאולי עוד כמה חושבים, וזה בערך תמיד באותו ניסוח: "יניב, עם כל הכבוד, הצלחת להשיג דברים רבים, אבל יש דבר כזה 'בלתי אפשרי'. הרי אתה לא יכול ללכת כרגע על הרגליים או אפילו להרים ידיים". כן, תתפלאו על האומץ של האנשים. תמיד תמיד התשובה שלי זהה: "נכון, אתה צודק כרגע, אבל זה בלתי אפשרי בינתיים. בינתיים. עד שאנשי המדע או הטכנולוגיה יוכיחו אחרת".

לס באף איבד את הידיים שלו כשהיה נער ומאז הוא מבצע את כל הפעולות בעזרת הפה והרגליים. להחזיק בקבוק? לגרד בראש? זה היה בלתי אפשרי. אבל לכל בלתי אפשרי יש תאריך תפוגה.
הנה סרטון שמוכיח את זה שוב:

חדר כושר מנטאלי

בחדרי כושר קיים כלל מאוד פשוט – No Pain, No Gain. בעברית פשוטה, אם לא היה שום דבר שגרם לך להתאמץ, לא הרווחת שום דבר, לא פיתחת שום שריר.

המשפט הזה גרם לי לחשוב על האנשים החזקים מנטאלית סביבי, אלה עם השרירים הכי חזקים של הנפש. לכולם יש מכנה משותף די ברור – מעולם לא היה להם קל. בין אם מדובר בילדות קשה, בין אם אובדן כואב באמצע החיים או מגבלה שמפריעה לתפקוד התקין, אנשים אלו נאלצו להתמודד, וההתמודדות היא שהפכה אותם למי שהם היום.

כשצרות נוחתות עלינו, אנחנו בדרך כלל בורחים לתלונות, לכעס על גורלנו המר. נראה לי שאם נאמץ את תובנת חדר הכושר, ונזכור שאותן בעיות הן בעצם משקולות קצת יותר כבדות שגורמות לנו להתחזק, יהיה לנו הרבה יותר קל להתנהל במשבר הבא שיגיע.

אז מאיפה אני מוצא את הכוחות להתמודד עם המחלה שלי? זה לא חוכמה, אני מתאמן כבר מגיל שנה וחצי.

משקולות לנפש

עוד קליפה

כבר כמה שנים שאני כותב לכם כאן, מנסה לשתף אתכם בתחושות ובמחשבות אשר צצות לי מדי פעם. זו זכות ענקית בעיניי שהצלחתי לצבור קהל כזה גדול ותומך ומפרגן. אנשים כאן מרגישים בנוח לשתף אותי כחבר קרוב בחוויות, בקשיים ובהצלחות שלהם, אפילו שאת רובם אני לא מכיר באופן אישי. אז החשיפה הדדית, וככל שהיחסים כאן מתדהקים, אני מרגיש יותר בנוח לחשוף עוד צד, לנער מעליי עוד קליפה.

אז בעוד בד"כ אני נוהג לשתף אתכם בחוזקות ובביטחון שיש לי ברוב הדברים שאני עושה, הפעם אני מגלה בפניכם שני פרטים פחות חזקים שלי. הראשון הוא שאני לא אוהב את עצמי בוידאו. אני תמיד מרגיש שיש פער עצום בין איך שאני מרגיש באמת לבין איך שאני נראה ונשמע על המסך. זה קצת כמו שסופרמן מגלה שהוא כריסטופר ריב. הפרט השני הוא שאני לא נוהג לשתף ולדבר על התחום הרומנטי בחיי. בעוד את שאר סוגיות החיים אני מוכן לשים תחת מיקרוסקופ, את הנושא הזוגי הכל כך מורכב וכל כך לא ברור, בחרתי להניח במגירה.

עד שבא מעיין. מעיין שוורץ, חבר קרוב וצלם/במאי מוכשר, התבקש להכין סרט דוקו קצר במסגרת לימודי קולנוע במכללת "ספיר". כשהוא פנה אליי בבקשה להכניס מצלמה לחיים שלי, רעדתי בהתחלה. המחשבה על להחליף את הכתיבה שלי בעדשה נטולת פילטרים ותיקונים קוסמטיים, נראתה לי פורנוגרפית. אבל מעיין, בעזרת המילים הנכונות ומספר איומים נכונים, הביא אותי למסקנה שאולי ומדובר כאן בהזדמנות. הזדמנות לשחרר עוד פחד ולהרים עוד נושא אל שולחן הניתוחים.

בדופק גבוה אני נרגש וגאה להציג בפניכם את התוצאה הסופית וממש סקרן לשמוע את דעתכם הלא מצונזרת. נעים מאוד, יניב.

כח דלתא

לפני כשנתיים, נפגשתי עם דב לאוטמן במשרד שלו, לשיחה על ביזנס&פלז'ר. הוא סיפר לי על כל הדברים בהם הוא עוסק, והאמת, הייתי די בשוק מהלו"ז העמוס שיש לאיש הזה. אותו איש שהקים את דלתא ועבד בלי הכרה עד שהפך למיליונר, לא עוצר לרגע גם תחת הסוג הכי אכזרי של מחלות ניוון השרירים – ALS. עכשיו, הוא מקבל פרס על מפעל חיים, כשהחיים שלו הם ממש לא משהו מובן מאליו כרגע. מצדיע.

טיפוס מעורר השראה

חיפשתי דרך להתניע לעצמי את השבוע באנרגיה טובה עם קצת דלק לנשמה, ונזכרתי שמישהו המליץ לי לבדוק מי זה קייל מיינארד. בדקתי. וואו!

הבחור העל-אנושי הזה, מוכיח שוב כמה גוף בריא הוא דבר זניח לעומת הרצון לנצח. הרי מאדם ללא ידיים וללא רגליים, לא הייתם מצפים להיות אלוף בהיאבקות או מתעמל קרקע, ולא הייתם יכולים לדמיין שאותו גידם יטפס בזחילה עד לראש הקלימנג'רו.

פתחו גם אתם את השבוע עם השראה מטורפת. שיהיה שבוע מצוין!

יתרון יחסי

לא מזמן העברתי הרצאה על יזמות ושיווק, בפני קהל גדול של יזמים מתחילים. מס' ימים לאחר ההרצאה, קיבלתי מכתב מבחור שכבר שנים חולם לצאת לעצמאות, אבל כל הזמן דוחה את ההחלטה. במשך שנים הוא חשב שיש לו תירוץ מצוין למה הוא לא יכול להגשים את החלום שלו – "אני חירש לגמרי בשתי אוזניי מלידה", הוא הסביר. "אל תשוויץ, אני לא יכול להזיז את הידיים ואת הרגליים", עניתי לו בעוקצנות.

ואז הוא חשף עוד אמונה מגבילה – "אם לקוח מבקש להיפגש איתך ורואה את המוגבלות שלך, הוא יעדיף אדם בריא. חוק הטבע מיושם לטובת הבריאים". פה כבר חייכתי. הסברתי לו שאם מישהו ביטל אותי אך ורק בשל איך שאני נראה, אז האשמה היא עליי. כנראה שלא מכרתי את עצמי מספיק טוב ולא הדגשתי מספיק את היתרונות שלי.

ככה זה, לכולנו יש חסרונות בולטים יותר ובולטים פחות. כולנו יודעים מהן נקודות התורפה שלנו ומהם האזורים בהם אנחנו פחות מרגישים בנוח. הניצחון שלנו על חוסר הביטחון הזה, טמון דווקא בהדגשת המקומות החזקים שלנו. הרי על כל חסרון קטן שלנו, אנחנו מחביאים עשרות יתרונות גדולים שמשוועים לראות אור.

אם אנחנו כבר חוטאים בהשוואה של עצמנו לאחרים, אז לפחות נזכור לפרגן לעצמנו על החוזקות שלנו. כשנעשה את זה, פתאום נגלה שאין שום סיבה שנפסיד בתחרות כלשהי.

שלשום הגיע מכתב נוסף מאותו בחור. הפעם מכתב תודה. "קיבלתי תובנות חשובות מהשיחה עמך ולמדתי איך להגיע לתוצאות הרצויות ככל אדם רגיל", הוא כתב. התרגשתי.

מחלה במתנה

עד לא מזמן, התביישתי להגיד שאני מקבל את המגבלה שלי כמשהו חיובי, שכנראה שבלעדיה לא הייתי מי שאני כיום וסביר שלא הייתי מכיר את האנשים המדהימים שנמצאים בחיים שלי. זה נראה לי פתטי והיפותטי. לאט לאט, עם הזמן, אני מגלה עוד ועוד אנשים שמספרים שדווקא טרגדיה גדולה או מחלה קשה הפכו למתנה ששינתה את חייהם. הנה טור של נעמה, חברה יקרה אשר חושפת את סיפורה האישי ומספרת איך דווקא המקום הכי כואב ונמוך אליו הגיעה, היווה את נקודת המפנה החיובית בחיים שלה.

לפני כשנה, יוסי סיאס שאל אותי: "יניב, יכול להיות שאתה מאוהב במחלה שלך?". אז לא, ממש לא מאוהב, אבל אם רבי נחמן אמר – "תן חיוך, הכל לטובה", הוא כנראה ידע משהו…

ההרצאה שעוד לא עשיתי

אחד החלומות הכי פרועים שלי הוא לתת הרצאה מעל אחת הבמות של טד. אחרי שראיתי את ההרצאה הזו, לא חושב שיש לכך טעם, איימי מאלינס המדהימה גנבה לי את הטקסט :) איימי היא אצנית ו…אה כן, אין לה עצמות שוק והיא רצה ומדגמנת על פרוטזות.

"מצוקה היא לא מכשול שיש להקיפו בכדי לחזור לחיים. היא חלק מהחיים עצמם. ואני נוטה לחשוב עליה כמו על הצל שלי. לעיתים אני רואה הרבה ממנו, לעיתים ניתן לראות רק מעט, איך הוא תמיד איתי. וללא צל של ספק, אין בכוונתי לצמצם את השפעתה ומשקלה של מצוקתו של אדם."

מילה במילה היא גנבה לי…