התרגשות לא קטנה נרשמה כשהגיע המכתב הזה, המבשר ש"נשיקה", ספר הילדים שכתבתי, קיבל את תו האיכות של מכון אדלר. כלומר, ידעתי שהספר טוב, אבל פתאום, כשיש לו גם הכרה ממסדית מכובדת, זו סיבה רצינית לגאווה. מהיום, איציק ומלי לא רק נחשבים חמודים, אלא גם חינוכיים, עם חותמת.
כבר כמה שנים שאני כותב לכם כאן, מנסה לשתף אתכם בתחושות ובמחשבות אשר צצות לי מדי פעם. זו זכות ענקית בעיניי שהצלחתי לצבור קהל כזה גדול ותומך ומפרגן. אנשים כאן מרגישים בנוח לשתף אותי כחבר קרוב בחוויות, בקשיים ובהצלחות שלהם, אפילו שאת רובם אני לא מכיר באופן אישי. אז החשיפה הדדית, וככל שהיחסים כאן מתדהקים, אני מרגיש יותר בנוח לחשוף עוד צד, לנער מעליי עוד קליפה.
אז בעוד בד"כ אני נוהג לשתף אתכם בחוזקות ובביטחון שיש לי ברוב הדברים שאני עושה, הפעם אני מגלה בפניכם שני פרטים פחות חזקים שלי. הראשון הוא שאני לא אוהב את עצמי בוידאו. אני תמיד מרגיש שיש פער עצום בין איך שאני מרגיש באמת לבין איך שאני נראה ונשמע על המסך. זה קצת כמו שסופרמן מגלה שהוא כריסטופר ריב. הפרט השני הוא שאני לא נוהג לשתף ולדבר על התחום הרומנטי בחיי. בעוד את שאר סוגיות החיים אני מוכן לשים תחת מיקרוסקופ, את הנושא הזוגי הכל כך מורכב וכל כך לא ברור, בחרתי להניח במגירה.
עד שבא מעיין. מעיין שוורץ, חבר קרוב וצלם/במאי מוכשר, התבקש להכין סרט דוקו קצר במסגרת לימודי קולנוע במכללת "ספיר". כשהוא פנה אליי בבקשה להכניס מצלמה לחיים שלי, רעדתי בהתחלה. המחשבה על להחליף את הכתיבה שלי בעדשה נטולת פילטרים ותיקונים קוסמטיים, נראתה לי פורנוגרפית. אבל מעיין, בעזרת המילים הנכונות ומספר איומים נכונים, הביא אותי למסקנה שאולי ומדובר כאן בהזדמנות. הזדמנות לשחרר עוד פחד ולהרים עוד נושא אל שולחן הניתוחים.
בדופק גבוה אני נרגש וגאה להציג בפניכם את התוצאה הסופית וממש סקרן לשמוע את דעתכם הלא מצונזרת. נעים מאוד, יניב.
