חלומות צריך לצעוק

"להתחיל לקרוא את הספר של יובל", היה אחד הסעיפים ברשימה שלי לתקופה הקרובה. הזמן עבר והשגרה דחקה את מטלות הכיף לעצמי לטובת מטלות הכיף שבעבודה, ולא הצלחתי להגיע אל הרשימה. מזל שיש יום כיפור.

את יום הכיפור הזה העברתי בחברת הספר מעורר ההשראה של יובל אברמוביץ', "הרשימה", והוא השתלב נפלא ברוח חשבון הנפש שהיום הזה מסמל. חשבון הנפש הזכיר לי שבזמן האחרון אני דוחה יותר מדי מטרות מרגשות ונשאב לתוך שגרה די שגרתית של עבודה. הרשימות של יובל הזכירו לי עוד כמה חלומות יש לי.

אז תודה ליובל על התזכורת ועל הספר הבאמת מעולה. עשו לעצמכם טובה ורכשו עותק. חלומות צריך לצעוק.

הרשימה

גילו מחויבות

אומרים שהנוער שלנו אפתי, אנטיפתי ולא איכפתי. אז אומרים. אתמול זכיתי להכיר מקרוב בני נוער שהצליחו לרגש אותי ולהחזיר לי מעט אופטימיות שאבדה.

הוזמנתי לדבר בפני תלמידי שכבת י' בבית הספר "אורט במעלה" טבריה. החבר'ה מתחילים השנה את פרויקט המחויבות האישית שלהם ולכן קראו לי להחדיר קצת השראה שתעזור להם להעביר את השנה בתחושה של שליחות ולא כדי לצאת מידי חובה.

אותם אנשים צעירים שהיו די המומים בדקות הראשונות, הצליחו מהר מאוד לסנן את הטפל ולהפנים את המסר לפיו הם האחראים הבלעדיים לעתיד שלהם ושל הסביבה שלהם. רגע לפני שיצאתי מהמקום, פנה אליי תלמיד ששתק לאורך כל ההרצאה. הוא שלח אותי הביתה עם המשפט הכי עוצמתי שיכולתי לקבל: "היו לי דמעות בעיניים במשך כל ההרצאה, נתת לי הרבה כוח".

יש עתיד.

אמריקה

רוצה להאמין ששמתם לב, בחודש האחרון שמרתי כאן על דממת אלחוט. זה לא שנגמרו המילים, זה לא שתובנות הפסיקו להגיע, אפילו ההשראה ביקרה פה ושם, פשוט, בלי הרבה תירוצים, הייתי צריך איפוס. הרבה אנרגיה ולחץ הושקעו בהרצאה האחרונה שלי וכשהיא הגיעה, היה שיא גדול שאחריו נדרשה הפסקה קטנה. כן, קורה שגם כשהדרך מאוד ברורה ויש הצלחות, צריך לעצור רגע, לנשום ולחזור באנרגיות מחודשות.

במשך החודש האחרון, עבדתי על המשימה הכי מורכבת שעמדתי בפניה בשנים האחרונות, אולי בכלל. 36 יום של טיול מחוף אל חוף בארה"ב. כן, אותו טיול אשר היה תחת איום לא להתממש בגלל בירוקרטיות אמריקאיות, קרם עור, גידים וורידים וביום שני הקרוב, הוא עומד להתגשם. אז אמנם חזרתי, אבל אני תכף הולך, הולך להגשים חלום ישן ולאסוף הרבה סיפורים ומחשבות, ככה שיהיה לי מה לשתף. ההתרגשות מתערבבת כל הזמן עם חששות, תקוות, פחדים וציפייה, אבל מעל הכל מסתובבת בראש הידיעה ששוב המגבלה נדחקה הצידה, לטובת חוויה של פעם בחיים.

תהיו טובים, תשקו לי את העציצים, אני תכף חוזר.

כותבי עתידות

אתמול בערב עברנו יחד חוויה מיוחדת ומרגשת במיוחד. כ-70 אמיצים הגיעו להרצאה המיוחדת שערכתי בבית נגלר בקרית חיים, ויחד, הסתכלנו על העתיד קצת אחרת.

אחרי שאני שיתפתי את הסיפורים הקטנים שלי, הגיע תורם של המשתתפים להתחייב למטרות שלהם. פתאום, אחרי שעה ומשהו של שיחה באמת פתוחה על החיים, הדברים נראו הרבה יותר פשוטים וניתנים להשגה.

אז תודה לכל המפרגנים והתומכים שלקחו חלק בערב הזה. זו היתה זכות גדולה עבורי לדבר בפניכם.

מה החלום שלך?

כח דלתא

לפני כשנתיים, נפגשתי עם דב לאוטמן במשרד שלו, לשיחה על ביזנס&פלז'ר. הוא סיפר לי על כל הדברים בהם הוא עוסק, והאמת, הייתי די בשוק מהלו"ז העמוס שיש לאיש הזה. אותו איש שהקים את דלתא ועבד בלי הכרה עד שהפך למיליונר, לא עוצר לרגע גם תחת הסוג הכי אכזרי של מחלות ניוון השרירים – ALS. עכשיו, הוא מקבל פרס על מפעל חיים, כשהחיים שלו הם ממש לא משהו מובן מאליו כרגע. מצדיע.

החלום האמריקאי

כמה ימים של עצבנות מטרידה עברו עד שיחת הטלפון הזו. "יניב, אנחנו שמחים לבשר לך כי הבקשה שלך אושרה הפעם. שתהיה לכם נסיעה נעימה". ככה, משפט קצר וענייני, הביא להתפרצות של שמחה, כזו שכיסתה על חודשים של טלפונים ומיילים ומכתבים ועמידה (ישיבה) בתורים של בירוקרטיה. שמחה של "יש! יש ויזה!".

לקראת סוף מרץ, שיתפתי את אתכם בסיפור דחיית בקשת הויזה של גלדיס, המטפלת שלי, ע"י שגרירות ארה"ב. אז, פניתי אליכם בבקשה להפיץ את האבסורד, בתקווה שלחץ ציבורי ישנה את ההחלטה הלא צודקת. היום, אני רוצה להגיד לכם תודה. בזכותכם, בזכות המאמץ המשותף, ההחלטה השתנתה. בעוד פחות מחודשיים, אנחנו נהיה על המטוס, בדרך לטיול החלומות.

כן, זה היה מסע ארוך, מתיש, לפעמים אפילו מייאש, אבל הידיעה שאתם והצדק איתי השכיחה כל מחשבה על הרמת ידיים. הרי אחרי שמסרבים לנו, הכי קל להיכנע למציאות. הכי קל להגיד "זה לא תלוי בי, זה מה יש" ולהמשיך הלאה, מאוכזבים על מר גורלנו. מיותר לציין מה היה קורה אם הייתי נכנע למציאות בכל פעם שנתקלתי בקיר. מיותר לציין שאני זה רק דוגמה, ולאף אחד אסור לוותר על המטרות שלו.

"לשנות החלטה של האמריקאים המקובעים, זה בלתי אפשרי", כתב לי מישהו בהודעה פרטית. השבתי לו את התגובה האוטומטית שלי בכל פעם שאני שומע את הצירוף "בלתי אפשרי", כתבתי לו "בינתיים". מייאשים וחסרי אמונה תמיד יהיו וגם תמיד יהיו להם את כל הסיבות למה אתה לא יכול להצליח. אם יוצא מכאן איזשהו מסר, אז הוא תמיד לקחת את הקולות האלו בערבון מוגבל. הרי בסוף רק אנחנו נחליט מה אפשרי, ומה עדיין לא.

אז שוב תודה לכל המשתפים והנותנים בלייק ובתגובה. טובלרון זה נדוש, אז תרשו לי לשלוח לכם אהבה גדולה במקום. עוד סיפור גדול נכנס להרצאה שלי. התוכן אמנם השתנה, אבל המסר תמיד אותו המסר – תאמין – זה יניב הצלחה.

שלכם,
יניב.

ויזה לארה"ב

הכל פרשנות

הבוקר, קוראת נאמנה של התכנים כאן, פנתה אליי באופן פרטי וסיפרה לי על מכשול גדול שצץ בחיים שלה. "יש לי מוטיבציה ואני חיובית ומאמינה בעצמי, ואז קורים דברים כאלה שמזכירים לי שאין לי שליטה על הכל".

"נכון", אמרתי לה, "באמת אין לך שליטה כמעט על כלום. יותר מזה, סביר להניח שבכל דבר שתרצי לעשות בחיים את תתקלי במכשולים". פה היא כבר רצתה למות, אבל הזכרתי לה שהיום גם זה יקר. "אבל למזלך, יש לך שליטה על הדבר הכי חשוב – על הפרשנות שלך. אין שום דבר שהוא טוב באופן גורף ואין שום דבר רע באופן גורף. הכל הכל, כולל הכל, נתון לפרשנות שלנו. רק את תחליטי אם מה שקרה עכשיו הוא אסון גמור, או חתיכת מתנה שקיבלת…"

כל היום לא שמעתי ממנה. לפני 10 דקות קיבלתי סמס: "כנראה שקיבלתי מתנה :-)"

מדרגות נעות

רובכם מכירים את סיפור מלחמת העולם שאני מנהל מול שגרירות ארה"ב, בדרך להוצאת ויזה למטפלת שלי, גלדיס. הסיפור עדיין לא הושלם ואני בתהליך מתמיד של הבנת החוקים האמריקאים והישראלים, המתנה לבירוקרטיות ושיחות שכנוע עם הממונים. בסוף, אני בטוח, אנחנו נקבל את הויזה ונצא לטיול לארה"ב, אבל עד אז, צפוי לי עוד תהליך ארוך של ניסוי וטעייה.

כשניסיתי לבדוק מול אנשים עם סיפור דומה לשלי מה עליי לעשות, רובם המכריע פשוט לא ידעו לענות לי. פעם אחר פעם, אנשים נתקלו בפלונטר אליו הגעתי, השלימו עם הגזירה וויתרו על המטרה. קיבלתי את כל התשובות וההסברים למה אני לא יכול לקבל את אותה ויזה, אבל אף אחד לא טרח לבדוק מה כן אפשר לעשות.

אז החדשות הטובות הן שיש הרבה מה לעשות. ההחלטה לנקוט פעולה ולשאול את השאלות הטובות, תמיד תיקח אותנו עוד כמה מדרגות קדימה. להשלים עם המצב הקיים זה ממש אבסורדי בעיניי, וזה הזכיר לי מאוד את הסרטון הבא: