גילו מחויבות

אומרים שהנוער שלנו אפתי, אנטיפתי ולא איכפתי. אז אומרים. אתמול זכיתי להכיר מקרוב בני נוער שהצליחו לרגש אותי ולהחזיר לי מעט אופטימיות שאבדה.

הוזמנתי לדבר בפני תלמידי שכבת י' בבית הספר "אורט במעלה" טבריה. החבר'ה מתחילים השנה את פרויקט המחויבות האישית שלהם ולכן קראו לי להחדיר קצת השראה שתעזור להם להעביר את השנה בתחושה של שליחות ולא כדי לצאת מידי חובה.

אותם אנשים צעירים שהיו די המומים בדקות הראשונות, הצליחו מהר מאוד לסנן את הטפל ולהפנים את המסר לפיו הם האחראים הבלעדיים לעתיד שלהם ושל הסביבה שלהם. רגע לפני שיצאתי מהמקום, פנה אליי תלמיד ששתק לאורך כל ההרצאה. הוא שלח אותי הביתה עם המשפט הכי עוצמתי שיכולתי לקבל: "היו לי דמעות בעיניים במשך כל ההרצאה, נתת לי הרבה כוח".

יש עתיד.

מגלים בגרות

אין כיף גדול יותר מלשמוע על סיפורי הצלחה של אנשים שפגשתי במהלך ההרצאות שלי. תלמידי כיתת אמ"ץ מתיכון רוגוזין בקרית אתא, למשל, עומדים לפני מבחני הבגרות של י"ב, על אף כל הקשיים והסקפטיות שהיו בדרך. עוד לפני תחילת המבחן הראשון, צריך למחוא לכם כפיים ולהגיד שבגרות כבר הוכחתם, עכשיו רק נשאר לתת את הפוש האחרון.

בהצלחה לכולכם!