יום אחד זה יקרה?

השבוע עבדתי לא מעט על העתיד. את משימות ההווה הזנחתי קצת, דחיתי מטלות כאלה ואחרות ובעיקר התמקדתי במטרות עתידיות, גדולות ומשמעותיות, אשר יביאו אותי לשיאים חדשים. פתאום, בתוך כל ההתרגשות והציפייה למה שעתיד לקרות, נפל לי אסימון שהשמיע הרבה רעש. ההתכוננות הזו היתה לי מוכרת. פתאום עלתה תחושה שחוויתי כבר ציפייה כזו, ואני לא כל כך זוכר ציפייה למה.

עכשיו נדמה לי שכולנו חוטאים בזה. אנחנו מסתובבים עם תחושה מתמדת שהשיא קרוב, שעוד לא חווינו את הפריצה הגדולה. משהו גדול עומד לקרות לנו, וכרגע זו רק ההכנה. אבל כשזה קורה ואנחנו מגשימים את המטרה, אנחנו כל כך עסוקים ביעד החדש, שאנחנו כבר משתכנעים שהוא, בעצם, השיא האמיתי.

אז האסימון הפעם בא להזכיר לנו שאנשים מצליחים באמת, הם אלה המרקדים על הגבול הדק שבין להנות מההווה, לבין להעלות את הסטנדרטים ולכוון גבוה יותר. שלמה ארצי אומר בשיר שלו "ההווה זה העתיד", כנראה שהוא יודע משהו.

השבת, נסתכל קצת על שאיפות העבר ונבין שהיו לנו הצלחות שאפילו לא שמנו לב אליהן. נזכור טוב טוב גם להנות ממה שקורה כרגע, בדרך לפריצה. כי אולי, יום אחד, היא תבוא, מבלי שנרגיש.

שבת שלום לכולכם!

ממרום גילה

פעם שניה השבוע שאני מדבר על גיל, אבל זה באמת ראוי להערצה. וכמו תמיד, ברגע שנסמן את הפסגה אליה אנחנו רוצים להגיע, הגוף והנפש יגלו לנו כוחות שלא דמיינו שקיימים בנו.

אז מה הפסגה הבאה שלכם?

לחצו כאן לקריאת הכתבה המלאה »