התרגשות לא קטנה נרשמה כשהגיע המכתב הזה, המבשר ש"נשיקה", ספר הילדים שכתבתי, קיבל את תו האיכות של מכון אדלר. כלומר, ידעתי שהספר טוב, אבל פתאום, כשיש לו גם הכרה ממסדית מכובדת, זו סיבה רצינית לגאווה. מהיום, איציק ומלי לא רק נחשבים חמודים, אלא גם חינוכיים, עם חותמת.
"דינה הבחורה עם הצלקת", ככה היא הציגה את עצמה בפני כל. אנשים ניסו להתקרב אל יופיה המהפנט, הכינו משפט פתיחה בקנה, אך היא ירתה קודם – "שמי?", אמרה במהירות, "דינה הבחורה עם הצלקת". להצליח בעבודה כמו באהבה כמו בחיי חברה, לא היה לה סיכוי. בכל פעם שהצלחה קטנה יצרה קרן אור דקה של התגברות, דינה הבחורה עם הצלקת הסתנוורה ונבהלה. העיניים שלה כבר היו רגילות לחושך.
השנים עברו, החרדות גברו, המנסים עזבו והצלקת נשארה חברתה היחידה של דינה. באחד הערבים הקרים, דינה הבחורה עם הצלקת ירדה לבית המרקחת לקנות משככי כאבים. בעודה מתלבטת בין המותגים השונים, אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל, קול נעים לחש לה מאחור – "שניהם רעילים באותה מידה, סמכי עליי". הסקרנות סובבה את דינה הבחורה עם הצלקת אל אותה למודת ניסיון. מול מדף הגלולות למניעת הריון, עמדה אישה בדיוק באותו הגובה, מעוטרת בחיוך כזה מוזר של שלווה וביטחון. כבר שנים היא מחפשת מישהו שמבין במשככים, ומשהו בקול של אותה אלמונית הרגיש לה מוכר ומנחם. דינה הבחורה עם הצלקת התקרבה בהיסוס, השפילה מבט ושאלה לשמה.
"שמי?", ענתה האישה בגאווה, "רינה הבחורה עם הצלקת – סמל הקרב, סמל הניצחון".
הבוקר, קוראת נאמנה של התכנים כאן, פנתה אליי באופן פרטי וסיפרה לי על מכשול גדול שצץ בחיים שלה. "יש לי מוטיבציה ואני חיובית ומאמינה בעצמי, ואז קורים דברים כאלה שמזכירים לי שאין לי שליטה על הכל".
"נכון", אמרתי לה, "באמת אין לך שליטה כמעט על כלום. יותר מזה, סביר להניח שבכל דבר שתרצי לעשות בחיים את תתקלי במכשולים". פה היא כבר רצתה למות, אבל הזכרתי לה שהיום גם זה יקר. "אבל למזלך, יש לך שליטה על הדבר הכי חשוב – על הפרשנות שלך. אין שום דבר שהוא טוב באופן גורף ואין שום דבר רע באופן גורף. הכל הכל, כולל הכל, נתון לפרשנות שלנו. רק את תחליטי אם מה שקרה עכשיו הוא אסון גמור, או חתיכת מתנה שקיבלת…"
כל היום לא שמעתי ממנה. לפני 10 דקות קיבלתי סמס: "כנראה שקיבלתי מתנה :-)"
תגידו, איזה עיגול כתום גדול יותר?
נכון שזה נראה כאילו שהימני?
טוב, בטח כבר הבנתם שהם בדיוק באותו הגודל, ושזה רק המוח שלנו שלא פירש נכון את התמונה.
העניין הוא, שמה שנכון לגבי עיגולים כתומים, נכון גם לגבי הבעיות בחיים שלנו. המון פעמים, כאשר אנחנו נתקלים בבעיה, המוח שלנו מפרש אותה כהרבה יותר גדולה ומסובכת ממה שהיא באמת. ואז גם נכנסים לתמונה גם הלחץ והפאניקה, שבכלל מגדילים את המידות שלה.
חשוב לזכור שהכל בחיים מסתכם בפרופורציות. אם נדע לקחת את העיגול הכתום שלנו, כלומר, את הבעיה שלנו, ולהציב אותה ליד הבעיות הגדולות של העולם, פתאום הכל יראה לנו קטן ושולי.
"איש לא יכול לגרום לך לרגשי נחיתות ללא הסכמתך"
- אלינור רוזוולט
שבוע טוב לכל השלמים עם עצמם!
