ציון לשבח

ידידה מאוד קרובה שלי חלמה להיות אחות. מעולם לא היתה לה תשובה אחרת לשאלה "מה תרצי להיות כשתיהי גדולה?", אבל את שער הכניסה שלה לאוניברסיטה, חסם תנאי קבלה בדמות ציון פסיכומטרי גבוה.

אחרי למידה מאוד אינטנסיבית היא ניגשה למבחן הקובע, אבל לא הצליחה להשיג את הציון הנדרש. כמו אחות מוסמכת, מהר מאוד היא חבשה לעצמה את פצע האכזבה, חיטאה את הקולות לוותר ונרשמה למבחן הבא. לאחר תקופת חרישה נוספת, למודת נסיון היא שוב ניגשה למבחן הקשה ו… שוב, הציון המיוחל לא הגיע.

אף אחד לא היה מאשים אותה אם פה היא היתה מרימה ידיים. להיפך, באותה תקופה שבורה, היו לא מעט אנשים עם כוונות טובות שהמליצו בחום לעשות חושבים ולשקול כיוונים חדשים. זה בדיוק מה שהיא עשתה. המחשבות על תחומי עיסוק אחרים הביאו אותה למסקנה אחת – "אני לא רואה את עצמי עובדת בשום מקצוע אחר". אמרה ונרשמה לפסיכומטרי בפעם השלישית.

היום, אותה בחורה מדהימה התחילה את לימודי הסיעוד, לאחר שניצחה בנוקאווט בסיבוב השלישי. מחוזקת בחיסון נגד ייאשת נפוצה, אין לי ספק שאת הלימודים עצמם היא תעבור הרבה יותר בקלות.
אז הפוסט הזה מוקדש לך, ולעוד אלפי הסטודנטים שמתחילים/ממשיכים היום את הדרך לתואר. תזכרו שייאוש וויתור הם לא חלק מהסילבוס ושהלימודים הם רק תחנה בדרך ליעד ומהדרך תמיד חייבים להנות. שיהיה בהצלחה!

החלום האמריקאי

כמה ימים של עצבנות מטרידה עברו עד שיחת הטלפון הזו. "יניב, אנחנו שמחים לבשר לך כי הבקשה שלך אושרה הפעם. שתהיה לכם נסיעה נעימה". ככה, משפט קצר וענייני, הביא להתפרצות של שמחה, כזו שכיסתה על חודשים של טלפונים ומיילים ומכתבים ועמידה (ישיבה) בתורים של בירוקרטיה. שמחה של "יש! יש ויזה!".

לקראת סוף מרץ, שיתפתי את אתכם בסיפור דחיית בקשת הויזה של גלדיס, המטפלת שלי, ע"י שגרירות ארה"ב. אז, פניתי אליכם בבקשה להפיץ את האבסורד, בתקווה שלחץ ציבורי ישנה את ההחלטה הלא צודקת. היום, אני רוצה להגיד לכם תודה. בזכותכם, בזכות המאמץ המשותף, ההחלטה השתנתה. בעוד פחות מחודשיים, אנחנו נהיה על המטוס, בדרך לטיול החלומות.

כן, זה היה מסע ארוך, מתיש, לפעמים אפילו מייאש, אבל הידיעה שאתם והצדק איתי השכיחה כל מחשבה על הרמת ידיים. הרי אחרי שמסרבים לנו, הכי קל להיכנע למציאות. הכי קל להגיד "זה לא תלוי בי, זה מה יש" ולהמשיך הלאה, מאוכזבים על מר גורלנו. מיותר לציין מה היה קורה אם הייתי נכנע למציאות בכל פעם שנתקלתי בקיר. מיותר לציין שאני זה רק דוגמה, ולאף אחד אסור לוותר על המטרות שלו.

"לשנות החלטה של האמריקאים המקובעים, זה בלתי אפשרי", כתב לי מישהו בהודעה פרטית. השבתי לו את התגובה האוטומטית שלי בכל פעם שאני שומע את הצירוף "בלתי אפשרי", כתבתי לו "בינתיים". מייאשים וחסרי אמונה תמיד יהיו וגם תמיד יהיו להם את כל הסיבות למה אתה לא יכול להצליח. אם יוצא מכאן איזשהו מסר, אז הוא תמיד לקחת את הקולות האלו בערבון מוגבל. הרי בסוף רק אנחנו נחליט מה אפשרי, ומה עדיין לא.

אז שוב תודה לכל המשתפים והנותנים בלייק ובתגובה. טובלרון זה נדוש, אז תרשו לי לשלוח לכם אהבה גדולה במקום. עוד סיפור גדול נכנס להרצאה שלי. התוכן אמנם השתנה, אבל המסר תמיד אותו המסר – תאמין – זה יניב הצלחה.

שלכם,
יניב.

ויזה לארה"ב