צ'ק אין

"מצטערת, לטיסה הזאת אתה לא עולה". אחרי מסע הייסורים שעברתי מול הבירוקרטיה האמריקאית, ככה התחיל הערב שלי בנתב"ג, שלוש שעות לפני הטיסה שכל כך חיכיתי לה. נציגת חברת התעופה הופתעה לגלות אותי בתור הממתינים לצ'ק אין והעמידה תנאים חדשים לעליה שלי למטוס. "סוכנות הנסיעות לא העבירה לנו את המסמכים הדרושים, אתה צריך לשבת ליד שקע חשמל ואין מקומות פנויים ואני בכלל לא בטוחה שמותר לך לעלות על טיסה ארוכה. תבקש פיצוי מהסוכנות, על הטיסה הזאת אתה לא עולה". המזוודות כבר על המסוע, מחכות לזוז ולהיפטר מהמשקל העצום שנחת עליהן. אלעד, גלדיס ואני לא נלחצים, כבר שמענו כל כך הרבה סירובים בדרך למסע הזה.

"טוב, בסדר, עכשיו תגידי מה כן אפשר לעשות כדי שכן נטוס הלילה". "מצטערת, כרגע אין מה לעשות, תחזרו הביתה, תסדרו את כל המסמכים ותמצאו טיסה אחרת בימים הקרובים". אחרי שניה אחת של כעס, שוב השתלט עליי יניב של ההרצאות. "אוקיי, בואי לא נתמקד במה אי אפשר, מה כן צריך לקרות, היפוטתית, כדי שאני אטוס עוד הלילה?". הנציגה שוב הסבירה שכל הכסאות הנמצאים ליד שקע חשמל, כבר תפוסים, ושאין לי מכתב מתאים מרופא שמאשר לי לחצות את האוקיינוס האטלנטי. שניה לאחר מכן, אלעד כבר חיפש אנשים שיהיו מוכנים להתחלף איתנו במקומות. אני כבר הייתי בטלפון, מעיר את הרופאה שלי ומתנצל על השעה המאוחרת.

עכשיו אני אקצר, למרות ששם זה נראה כמו נצח. אלעד מצא אנשים טובים שיושבים ליד שקע חשמל והיו מוכנים להתחלף, הפקס המיוחל מהרופאה הגיע, 27 דקות לפני שהדיילות מתחילות את תיאטרון הוראות הבטיחות. את הדיוטי פרי ראיתי תוך כדי ריצה, הקפה שרף את הלשון, אבל לאף אחד מאיתנו זה לא היה איכפת, חיוך גדול עטף אותנו בדרך לשער העליה למטוס.

כששום דבר לא הולך לך בקלות, זה הופך את התוצאה תמיד להרבה יותר עוצמתית. עברתי 35 ימים של טיול מדהים, מאתגר, מהנה, קשה פיזית ומנטאלית, אבל שווה כל שקל, כל שניה של מאמץ בירוקרטי. חצינו את ארה"ב מחוף אל חוף, חווינו מקומות, אנשים ואוירה שכנראה לעולם לא נשכח. כן, אני עדיין באופוריה ומסרב להתנתק מתחושת החופש הגדול, אבל כנראה שגם זה יעבור עם התגלות האתגר הבא. מדי פעם עוד אעלה פה חוויות ותובנות שהבאתי מאמריקה הגדולה.

בינתיים, אני לא מסיים את הפוסט בלי תודה עצומה לשני אנשים. לאלעד, שהצליח לסבול אותי במשך חודש וקצת והיה לחלק בלתי נפרד מאחת החוויות הכי חזקות שעברתי. אומרים שחברות נמדדת דווקא ברגעים הקשים, אז לנו לא היו חסרים כאלה, ואני גאה להגיד שעברנו את כולם, אני גאה להגיד שאתה חבר שלי. ועוד תודה לגלדיס, שהייתה ונשארה כל הזמן (אהמ… השגרירות, אהמ…). אני לא עושה מילימטר בלעדיה, אז בטח שלא 3,507 מיילים (כן, ספרתי). בכל מקום בו היינו, בכל חוויה מדהימה חדשה, תמיד הסתכלנו אחד על השני בחיוך, ואמרנו – "לטיסה הזאת אתה לא עולה".

ארה"ב, יולי – ספטמבר, 2013.

IMG_0291

החלום האמריקאי

כמה ימים של עצבנות מטרידה עברו עד שיחת הטלפון הזו. "יניב, אנחנו שמחים לבשר לך כי הבקשה שלך אושרה הפעם. שתהיה לכם נסיעה נעימה". ככה, משפט קצר וענייני, הביא להתפרצות של שמחה, כזו שכיסתה על חודשים של טלפונים ומיילים ומכתבים ועמידה (ישיבה) בתורים של בירוקרטיה. שמחה של "יש! יש ויזה!".

לקראת סוף מרץ, שיתפתי את אתכם בסיפור דחיית בקשת הויזה של גלדיס, המטפלת שלי, ע"י שגרירות ארה"ב. אז, פניתי אליכם בבקשה להפיץ את האבסורד, בתקווה שלחץ ציבורי ישנה את ההחלטה הלא צודקת. היום, אני רוצה להגיד לכם תודה. בזכותכם, בזכות המאמץ המשותף, ההחלטה השתנתה. בעוד פחות מחודשיים, אנחנו נהיה על המטוס, בדרך לטיול החלומות.

כן, זה היה מסע ארוך, מתיש, לפעמים אפילו מייאש, אבל הידיעה שאתם והצדק איתי השכיחה כל מחשבה על הרמת ידיים. הרי אחרי שמסרבים לנו, הכי קל להיכנע למציאות. הכי קל להגיד "זה לא תלוי בי, זה מה יש" ולהמשיך הלאה, מאוכזבים על מר גורלנו. מיותר לציין מה היה קורה אם הייתי נכנע למציאות בכל פעם שנתקלתי בקיר. מיותר לציין שאני זה רק דוגמה, ולאף אחד אסור לוותר על המטרות שלו.

"לשנות החלטה של האמריקאים המקובעים, זה בלתי אפשרי", כתב לי מישהו בהודעה פרטית. השבתי לו את התגובה האוטומטית שלי בכל פעם שאני שומע את הצירוף "בלתי אפשרי", כתבתי לו "בינתיים". מייאשים וחסרי אמונה תמיד יהיו וגם תמיד יהיו להם את כל הסיבות למה אתה לא יכול להצליח. אם יוצא מכאן איזשהו מסר, אז הוא תמיד לקחת את הקולות האלו בערבון מוגבל. הרי בסוף רק אנחנו נחליט מה אפשרי, ומה עדיין לא.

אז שוב תודה לכל המשתפים והנותנים בלייק ובתגובה. טובלרון זה נדוש, אז תרשו לי לשלוח לכם אהבה גדולה במקום. עוד סיפור גדול נכנס להרצאה שלי. התוכן אמנם השתנה, אבל המסר תמיד אותו המסר – תאמין – זה יניב הצלחה.

שלכם,
יניב.

ויזה לארה"ב

טיפוס מעורר השראה

חיפשתי דרך להתניע לעצמי את השבוע באנרגיה טובה עם קצת דלק לנשמה, ונזכרתי שמישהו המליץ לי לבדוק מי זה קייל מיינארד. בדקתי. וואו!

הבחור העל-אנושי הזה, מוכיח שוב כמה גוף בריא הוא דבר זניח לעומת הרצון לנצח. הרי מאדם ללא ידיים וללא רגליים, לא הייתם מצפים להיות אלוף בהיאבקות או מתעמל קרקע, ולא הייתם יכולים לדמיין שאותו גידם יטפס בזחילה עד לראש הקלימנג'רו.

פתחו גם אתם את השבוע עם השראה מטורפת. שיהיה שבוע מצוין!

מחוברים 7

טוב, אז ביום שישי הקרוב, אני עולה על מטוס לברלין יחד עם הג'מעה הקרובה שלי. נוסעים להוסיף עוד כמה חוויות לאוסף.

אני מביא כאן לא מעט סיפורים על שבירת מוסכמות ואמונה ביכולת, אבל קבוצת החברים שבתמונה, היא הדוגמה הכי טובה מבחינתי לאנשים הנלחמים בקיבעון ובפסימיות. מודה ומתוודה, פעם אחר פעם, האנשים האלו גורמים לי להצטער על שזלזלתי ביכולות שלי ומזכירים לי כמה מכשולים הם עניין זניח לעומת רצון חזק.

זו הזדמנות מצוינת להגיד לכם תודה, אני גאה להיות חבר של חברים טובים כ"כ.

 

ילד כובש

גבריאל, ילד בן 11, הוא שחקן כדורגל מצויין המככב בקבוצת הילדים של ברצלונה האגדית. אבל יש עוד פרט קטן וחשוב לגבי שחקן הכדורגל הזה – אין לו כפות רגליים. עם המון אמונה בעצמו ועם כח רצון עצום, הוא מצליח לבעוט בכדור ובכל המוסכמות על מה אפשרי ומה לא. (תודה ליוחאי על הלינק)

פורץ דרך

מי שמכיר אותי יודע – הדבר שאני הכי נמנע ממנו, הוא שיוך למסגרות המוגדרות לבעלי מוגבלויות בלבד. אני מאמין שלעולם לא נראה שוויון מוחלט, נטול סטיגמות או רחמים, כל עוד אנשים מתעקשים לשמור על ההפרדה, ההגדרה, מי נכה ומי בריא. (כבר כתבתי על כך בהרחבה כאן וכאן).

אני משתדל יום יום לברוח מהתיוג הזה, מההשתייכות לקבוצה, מהציפיות הנמוכות וההתמסכנות שכל כך קל וכיף ליפול אליה. תמיד כיף לגלות עוד אנשים שעושים את זה, שפורצים דרך, שמטשטשים את הגבולות.

אוסקר פיסטוריוס, הוא אצן דרום אפריקאי, קטוע רגליים. השבוע, לאחר מאבק ממושך של 6 שנים, הוא הצליח לחצות את קו ההפרדה הכי מובהק בספורט – האולימפיאדה. אוסקר יהיה בעל המוגבלות הראשון בהיסטוריה שיתחרה לצד אצנים בריאים לחלוטין, כבר באולימפיאדה הקרובה בלונדון. עכשיו, זה כבר לא כ"כ משנה באיזה מקום יסיים, הרי את התוצאה הכי חשובה, הוא כבר השיג.

http://youtu.be/vaXwioLpXcc

להגדיר מחדש

מהו הדבר החיוני ביותר לאדם השואף לטפס הר? רגליים חזקות? ממש לא. התשובה היא כח הרצון.

ספנסר ווסט, עוד בחור שהחליט להגדיר מחדש את האפשרי, טיפס עד לפסגת הקלימנג'רו, בעזרת הידיים בלבד. כשכח הרצון נכנס לפעולה, גם ההר הגבוה ביותר באפריקה לא יעצור אותו.

REDEFINE POSSIBLE

 

זה בטבע שלנו

שידורינו יתאחדו כעת עם ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק:

הרבה פעמים בחיים אנחנו ממעיטים בערכנו ושמים את עצמנו בתפקיד הזברה. "אני? הקטן והחלש יכול להתמודד מול האריות שם בחוץ? יש הרבה יותר חכמים, חזקים, יפים ומוצלחים ממני. יאכלו אותי חי!".

עם תחילת השבוע החדש, נזכור שבמבחן האמיתי, הניצחון תלוי בעיקר בנו. בנחישות, בהתמדה ובאמונה בכח שלנו, זה שיש אצל כולנו, אפילו אצל זברות…