והגדת לבנך

"תגיד, מאיפה הכוחות? איך זה שכל כך הרבה נכים נכנעים למחלה, ואתה ככה, בכלל לא סופר אותה?". זו אחת השאלות הכי נפוצות ששואלים אותי. היא בלטה במיוחד גם בין כל השאלות ששלחתם לי לאחרונה.

אז אני אגלה לכם את התשובה הקבועה – זה לא אני, זה ההורים שלי. האמת, לא הייתה לי אופציה אחרת. הרי זה לא שעמדתי בפני דילמה, וזה לא שהייתי אמור לוותר על משהו ובחרתי ללכת נגד הציפיות. הציפיות תמיד היו רגילות, סטנדרטיות, בריאות לחלוטין, עם המון תמיכה וגיבוי, כל הזמן. גדלתי לתוך מציאות בה לא הייתה שאלה לגבי מידת ההצלחה הצפויה לי, מציאות בה לא הייתה לי את הזכות להרים ידיים.

כן, ילדים שומעים והולכים בעקבות ההורים. וממש כמו שהם זקוקים לצעקה הזו רגע לפני שהם מכניסים את היד לסיר רותח, הם זקוקים להכוונה הטובה, לעידוד, לתמיכה, לידיעה שלמרות כל מה שאומרים עליהם בבית הספר, כן יכול לצאת מהם משהו, ואפילו משהו גדול.

אז לכבוד החג הכי משפחתי בלוח, רק הבאתי כאן תזכורת לכוחן של המילים. שימוש נכון ומושכל בהן כבר מגיל קטן, יכול לבנות אדם שלם, כזה שיכול לעמוד בהרבה יותר מ-10 מכות.

שיהיה חג שמח לכולכם!

שלכם תמיד,
יניב.

כל יום פורים

נכון, פורים הוא חג התחפושות, חג בו מותר לנו להתנתק מעצמנו ולהפוך בין רגע למשהו או למישהו אחר. היום, שמתי לב שעבור אנשים מסויימים, פורים הוא חג שמח במיוחד, חג בו הם דווקא יכולים להיות עצמם יותר מתמיד. אני אסביר.

הרבה פעמים, אנשים שמים על עצמם מסכות רציניות ואטומות, וזאת כדי לא להיתפס ע"י הסביבה כחלשים, פגיעים, סחבקים מדי… כולם מסביבם, אגב, בטוחים שהם קשוחים, אנטיפתים ונרגנים. כל השנה הם שומרים באדיקות על ההגנות הללו, ולא נותנים מקום לעצמם האמיתי. פורים, הוא הזמנות מצויינת עבורם לשבור מעט את הקליפה הקשה, ולהשתמש בתירוץ של אווירת החג כדי להיות שמחים באמת. פתאום אותם שחקני פוקר, הופכים להיות ילדים קטנים ושטותניקים.

אז אם זיהיתם את עצמכם בין השורות, ואתם ממש מתבאסים שלא כל יום פורים, תזכרו ששמחה מופגנת היא איננה חטא, ומותר לשחרר קצת לפעמים. ברגע שתהיו אותנטיים וטבעיים עם האנשים סביבכם, זה יחזור אליכם בכמויות גדולות של פרגון והערכה.

יאללה, שיהיה פורים שלום ושבת שמח ומבדח!

 

 

 

נס גדול תעשו פה

אחד החגים שאני הכי אוהב הגיע, וזה זמן טוב להתעכב על נקודה קטנה, הקשורה בשם שלו. חג הניסים, כמובן, על שם הנס שהתרחש אי שם בבית המקדש, עם אותו השמן שהספיק ונתן הרבה יותר ממה שציפו ממנו. השאלה הגדולה היא, האם התרחש כאן באמת נס? האם אכן היה כאן מעשה שמיימי או שאולי בכלל מדובר, שוב, בהערכה מוקדמת שגויה?

כמה פעמים בחיים אנחנו טועים בהערכות שלנו? כמה פעמים יוצא לנו לזלזל מראש או להמעיט ביכולת שלנו או של אחרים? "אין סיכוי שאני מצליח לעשות את זה", "הוא לא מספיק טוב בשביל להגיע לזה", אלו רק דוגמאות קטנות למשפטים נפוצים שאנחנו אומרים. ואז, כשמושגת תוצאה טובה ומפתיעה, אנחנו מיד מכריזים בהחלטיות מביכה – נס!

אז אם כבר באנו חושך לגרש, בואו נחליט שאנחנו מבעירים את הזלזול המוקדם וחוסר האמונה שלנו בעצמנו או באחרים. ניתן הרבה אור לאופטימיות ולהבנה כי דברים תמיד יכולים להתממש, כנגד כל הציפיות. ניסים לא קורים מעצמם, הם לא נולדים יש מאין, אלא מתוך השקעה והצלחה כנגד הציפיות. אסור לנו להסתכן ולשבת בחיבוק ידיים מתוך תקווה שיקרה הנס, אלא להשקיע בפעולות שיקדמו את התוצאה לה אנחנו מחכים. יוצרי ה"ניסים" הם אנחנו.

נס גדול היה פה

ברינה יקצורו

חג הקציר מזכיר לנו שמי שזורע (וממש לא חייב שזה יהיה בדמעה) תמיד תמיד מקבל תבואה. קחו את המטרה הבאה שלכם והתחילו לפזר את הזרעים שיצמיחו אותה. המשקיענים והסבלניים שבכם, יוכלו לקצור הצלחות אפילו לפני החג הבא.

שתהיה שבת שלום וחג שמח!
שלכם תמיד,
יניב.