צ'ק אין

"מצטערת, לטיסה הזאת אתה לא עולה". אחרי מסע הייסורים שעברתי מול הבירוקרטיה האמריקאית, ככה התחיל הערב שלי בנתב"ג, שלוש שעות לפני הטיסה שכל כך חיכיתי לה. נציגת חברת התעופה הופתעה לגלות אותי בתור הממתינים לצ'ק אין והעמידה תנאים חדשים לעליה שלי למטוס. "סוכנות הנסיעות לא העבירה לנו את המסמכים הדרושים, אתה צריך לשבת ליד שקע חשמל ואין מקומות פנויים ואני בכלל לא בטוחה שמותר לך לעלות על טיסה ארוכה. תבקש פיצוי מהסוכנות, על הטיסה הזאת אתה לא עולה". המזוודות כבר על המסוע, מחכות לזוז ולהיפטר מהמשקל העצום שנחת עליהן. אלעד, גלדיס ואני לא נלחצים, כבר שמענו כל כך הרבה סירובים בדרך למסע הזה.

"טוב, בסדר, עכשיו תגידי מה כן אפשר לעשות כדי שכן נטוס הלילה". "מצטערת, כרגע אין מה לעשות, תחזרו הביתה, תסדרו את כל המסמכים ותמצאו טיסה אחרת בימים הקרובים". אחרי שניה אחת של כעס, שוב השתלט עליי יניב של ההרצאות. "אוקיי, בואי לא נתמקד במה אי אפשר, מה כן צריך לקרות, היפוטתית, כדי שאני אטוס עוד הלילה?". הנציגה שוב הסבירה שכל הכסאות הנמצאים ליד שקע חשמל, כבר תפוסים, ושאין לי מכתב מתאים מרופא שמאשר לי לחצות את האוקיינוס האטלנטי. שניה לאחר מכן, אלעד כבר חיפש אנשים שיהיו מוכנים להתחלף איתנו במקומות. אני כבר הייתי בטלפון, מעיר את הרופאה שלי ומתנצל על השעה המאוחרת.

עכשיו אני אקצר, למרות ששם זה נראה כמו נצח. אלעד מצא אנשים טובים שיושבים ליד שקע חשמל והיו מוכנים להתחלף, הפקס המיוחל מהרופאה הגיע, 27 דקות לפני שהדיילות מתחילות את תיאטרון הוראות הבטיחות. את הדיוטי פרי ראיתי תוך כדי ריצה, הקפה שרף את הלשון, אבל לאף אחד מאיתנו זה לא היה איכפת, חיוך גדול עטף אותנו בדרך לשער העליה למטוס.

כששום דבר לא הולך לך בקלות, זה הופך את התוצאה תמיד להרבה יותר עוצמתית. עברתי 35 ימים של טיול מדהים, מאתגר, מהנה, קשה פיזית ומנטאלית, אבל שווה כל שקל, כל שניה של מאמץ בירוקרטי. חצינו את ארה"ב מחוף אל חוף, חווינו מקומות, אנשים ואוירה שכנראה לעולם לא נשכח. כן, אני עדיין באופוריה ומסרב להתנתק מתחושת החופש הגדול, אבל כנראה שגם זה יעבור עם התגלות האתגר הבא. מדי פעם עוד אעלה פה חוויות ותובנות שהבאתי מאמריקה הגדולה.

בינתיים, אני לא מסיים את הפוסט בלי תודה עצומה לשני אנשים. לאלעד, שהצליח לסבול אותי במשך חודש וקצת והיה לחלק בלתי נפרד מאחת החוויות הכי חזקות שעברתי. אומרים שחברות נמדדת דווקא ברגעים הקשים, אז לנו לא היו חסרים כאלה, ואני גאה להגיד שעברנו את כולם, אני גאה להגיד שאתה חבר שלי. ועוד תודה לגלדיס, שהייתה ונשארה כל הזמן (אהמ… השגרירות, אהמ…). אני לא עושה מילימטר בלעדיה, אז בטח שלא 3,507 מיילים (כן, ספרתי). בכל מקום בו היינו, בכל חוויה מדהימה חדשה, תמיד הסתכלנו אחד על השני בחיוך, ואמרנו – "לטיסה הזאת אתה לא עולה".

ארה"ב, יולי – ספטמבר, 2013.

IMG_0291

חוכמת ברלין

אז חזרתי. בערך. בערך, כי בזמן שהגוף כבר מתחיל לעכל את שעון ישראל, הראש עדיין בסוף מערב ברלין, קורא לי לחזור. זה לא היה עוד טיול להתלהב ממנו, זה היה רצף מדהים של ימים מטורפים, בהם קבוצת חברים טובה סירבה להפסיק להנות. יהיה קשה להעלות הרבה על הכתב, כי הרבה רגעים קטנים יצרו חוויה אחת ענקית שתחיה לנצח רק בין אלה שהרכיבו אותה. אבל מה שכן אפשר לכתוב זה תודה.

תודה לאורי, לאלעד, לביטון, לחן, ליקי, לניר ולגלדיס. תודה על מסע של שבירת מחסומים. כי אז מה אם אמרו שלנכה אין מה לחפש על הרחבה של המועדון הכי עמוס בברלין, אז אמרו. ואמרו עוד הרבה דברים, אתם יודעים, אבל אנחנו הצלחנו להתעלות ולדרוס כל אמונה מגבילה ששמענו.

סיפור ההרצאה שלי גדל עכשיו, החוויות המדהימות הופכות לתובנות ורצון עז ללמד אחרים כמה עוצמה וכח יש גם בהם. ולא, לא צריך לנסוע אלפי קילומטרים מכאן כדי למצוא את אותה עוצמה. צריך רק להבין שהמרחק בין החלום שלך למציאות שלך, הוא מס' הפעולות שאתה עושה.

24.8-29.8.2012
אני חייתי חלום.

מחוברים 7

טוב, אז ביום שישי הקרוב, אני עולה על מטוס לברלין יחד עם הג'מעה הקרובה שלי. נוסעים להוסיף עוד כמה חוויות לאוסף.

אני מביא כאן לא מעט סיפורים על שבירת מוסכמות ואמונה ביכולת, אבל קבוצת החברים שבתמונה, היא הדוגמה הכי טובה מבחינתי לאנשים הנלחמים בקיבעון ובפסימיות. מודה ומתוודה, פעם אחר פעם, האנשים האלו גורמים לי להצטער על שזלזלתי ביכולות שלי ומזכירים לי כמה מכשולים הם עניין זניח לעומת רצון חזק.

זו הזדמנות מצוינת להגיד לכם תודה, אני גאה להיות חבר של חברים טובים כ"כ.