בימים האחרונים אני נתקל בכל מיני זוויות לאותה שאלה בדיוק – האם נכון להתפשר על דברים מהותיים במטרה להמשיך לנוע, או שאולי עדיף לדבוק בסטנדרטים גבוהים גם במחיר של סבל זמני.
לא מעט אנשים מתייעצים איתי לגבי הסוגיה הלא פשוטה הזו, גם אם ההתלבטות שלהם נוגעת לתחומים שונים לחלוטין. לאחת, הוגשה הצעת עבודה עם משכורת מפנקת, אבל בתפקיד שלא קשור לתחום בו היא חולמת לעבוד. בחור אחר הצהיר בפניי שהוא חושש לסיים את מערכת יחסים הארוכה שלו, למרות שישנם כמה דברים עליהם הוא לא מוכן להתפשר עם בת הזוג שלו. מישהי נוספת סיפרה לי שהיא מאוד רוצה ללמוד מקצוע מסוים "אבל נדיר למצוא בזה עבודה", וגבר אחד, לא צעיר במיוחד, התלבט אם לסיים במהירות פרויקט עליו עבד, או להאט ולהרגיש שלם עם איכות העבודה שביצע. אלו דיונים כל כך מורכבים ומבלבלים, אבל בעיניי זה תמיד מסתכם לאותה שאלה. אני תמיד שואל את היושב מולי האם הוא יכול לדמיין את עצמו בעוד שנה מהיום, אחרי שביצע את הויתור. האם הוא מאושר? האם קיימת תחושת פספוס? האם זה היה שווה את ההתפשרות?
בעיניי, סיפוק אמיתי מתקיים כאשר המציאות עונה על הציפיות שלנו מעצמנו. אני חושב שמותר ונכון להתגמש במהלך החיים, כל עוד האושר האישי שלנו לא נמצא בסכנה. הרי תלוש שכר מכובד לא מבטיח חיוך בבוקר, בדרך לעבודה, ומערכת יחסים בה צד אחד לא מרגיש שלם, עתידה להתפוצץ בכל מקרה. נכון, המון פעמים מפתה מאוד לסיים עם ההמתנה ולהתחיל לקטוף פירות מידיים. הבעיה היא, שלא מעט פעמים, איבוד הסבלנות משאיר לנו ביד פרי חמוץ במיוחד.
