עליתי כיתה

רטוב מנעל עד כובע, נכנסתי היום להרצות בפני תלמידי כיתות ה' ו-ו', בבית הספר 'גיבורי עציון' בקרית אתא. זו פעם ראשונה שאני מרצה בפני ילדים כל כך צעירים, אבל אחרי ההתנסות של היום, אין לי ספק שאני צריך לעשות את זה יותר.

בשיחה פתוחה ומשוחררת, אפשרתי לילדים הסקרנים האלו לשאול מה שהם רוצים. סיפרתי להם את הסיפור שלי וביקשתי מהם לאמץ לחיים את ההבנה שכל מה שיבחרו לעשות בעתיד הוא אפשרי, גם אם אומרים להם אחרת. בעוד ברוב הקבוצות בפניהן הרציתי, פגשתי אנשים מגובשים יחסית עם דעות ואמונות שכבר הספיקו להיחרט, הילדים שפגשתי היום קיבלו בהבנה מלאה את מוסר ההשכל של ההרצאה, ולפי התגובות המדהימות בסוף, הרגשתי שדברים חלחלו פנימה.

וישנה תגובה אחת, שריגשה אותי ונתנה לי את החותמת הסופית לכל הדברים הטובים שקרו שם. רגע לפני שיצאתי, ניגש אליי ילד אחד, וסיפר לי בביישנות כובשת לב, שהוא סובל מהפרעות קשב וריכוז. "זו פעם ראשונה שהצלחתי לשבת שעה שלמה ולהקשיב לכל מה שאמרת, תודה". היה שווה כל רגע.

הרצאה לבתי ספר