המילניום חוגג בר מצוה

המילניום חוגג בר מצוה, וזו הזדמנות מצוינת לאחל לכל החברים המדהימים של "תאמין – זה יניב הצלחה", 2013 מוצלחת, מאושרת ובריאה. שכל משאלותיכם יתגשמו, בעזרתכם, לטובה!

תודה שאתם כאן.

 

נגד הרוח

הנה וידוי – אני לא אוהב חורף. וכן, תגידו שבישראל אין באמת חורף וטוב שאתה לא גר באירופה, אבל אותי, גם גשם קטן ורוח גדולה, יכולים להשבית מכלל פעילות. עם 0% שומן מגן מתחת לעור, השגרה הדינאמית שלי מורידה הילוך, ואני מבלה יותר שעות ליד התנור שלי, מאשר מחוץ לדלת.

בשבוע שעבר, למשל, תקפה אותי ההתקררות השנתית, אשר חיסלה את כל התכנונים והמשימות. נאלצתי לוותר על פגישות חשובות, ובמקומן להתמסר לתה המסורתי. אמרתי לעצמי שזה בסדר, זו התקופה ומותר להנמיך את העשייה עכשיו, כדי לצבור כוחות לביצוע רשימת התכנונים הענקית של הקיץ. כן, בטח.

תחת 38.5 מעלות חום, שלחתי מייל שסגר סופית את התאריך – 12.2.2013. מה זה בדיוק ומה יקרה שם אתם עוד תגלו בהמשך, אבל ביצעתי התחייבות למטרה חדשה.

נכון, יקרו דברים במהלך החיים שלנו אשר יעצרו את העשייה וימנעו לרגע את המשך ההתקדמות, אבל גם ברגעים האלו, חשוב לבצע פעולות קטנות שיגרמו לנו להתחייב למטרה כלשהי. ככה, כשכבר נחזור לפעילות השוטפת, לא נצטרך להתחיל הכל מהתחלה.

אז יאללה, לכו נגד הרוח.

 

טיפוס מעורר השראה

חיפשתי דרך להתניע לעצמי את השבוע באנרגיה טובה עם קצת דלק לנשמה, ונזכרתי שמישהו המליץ לי לבדוק מי זה קייל מיינארד. בדקתי. וואו!

הבחור העל-אנושי הזה, מוכיח שוב כמה גוף בריא הוא דבר זניח לעומת הרצון לנצח. הרי מאדם ללא ידיים וללא רגליים, לא הייתם מצפים להיות אלוף בהיאבקות או מתעמל קרקע, ולא הייתם יכולים לדמיין שאותו גידם יטפס בזחילה עד לראש הקלימנג'רו.

פתחו גם אתם את השבוע עם השראה מטורפת. שיהיה שבוע מצוין!

יתרון יחסי

לא מזמן העברתי הרצאה על יזמות ושיווק, בפני קהל גדול של יזמים מתחילים. מס' ימים לאחר ההרצאה, קיבלתי מכתב מבחור שכבר שנים חולם לצאת לעצמאות, אבל כל הזמן דוחה את ההחלטה. במשך שנים הוא חשב שיש לו תירוץ מצוין למה הוא לא יכול להגשים את החלום שלו – "אני חירש לגמרי בשתי אוזניי מלידה", הוא הסביר. "אל תשוויץ, אני לא יכול להזיז את הידיים ואת הרגליים", עניתי לו בעוקצנות.

ואז הוא חשף עוד אמונה מגבילה – "אם לקוח מבקש להיפגש איתך ורואה את המוגבלות שלך, הוא יעדיף אדם בריא. חוק הטבע מיושם לטובת הבריאים". פה כבר חייכתי. הסברתי לו שאם מישהו ביטל אותי אך ורק בשל איך שאני נראה, אז האשמה היא עליי. כנראה שלא מכרתי את עצמי מספיק טוב ולא הדגשתי מספיק את היתרונות שלי.

ככה זה, לכולנו יש חסרונות בולטים יותר ובולטים פחות. כולנו יודעים מהן נקודות התורפה שלנו ומהם האזורים בהם אנחנו פחות מרגישים בנוח. הניצחון שלנו על חוסר הביטחון הזה, טמון דווקא בהדגשת המקומות החזקים שלנו. הרי על כל חסרון קטן שלנו, אנחנו מחביאים עשרות יתרונות גדולים שמשוועים לראות אור.

אם אנחנו כבר חוטאים בהשוואה של עצמנו לאחרים, אז לפחות נזכור לפרגן לעצמנו על החוזקות שלנו. כשנעשה את זה, פתאום נגלה שאין שום סיבה שנפסיד בתחרות כלשהי.

שלשום הגיע מכתב נוסף מאותו בחור. הפעם מכתב תודה. "קיבלתי תובנות חשובות מהשיחה עמך ולמדתי איך להגיע לתוצאות הרצויות ככל אדם רגיל", הוא כתב. התרגשתי.

יום אחד זה יקרה?

השבוע עבדתי לא מעט על העתיד. את משימות ההווה הזנחתי קצת, דחיתי מטלות כאלה ואחרות ובעיקר התמקדתי במטרות עתידיות, גדולות ומשמעותיות, אשר יביאו אותי לשיאים חדשים. פתאום, בתוך כל ההתרגשות והציפייה למה שעתיד לקרות, נפל לי אסימון שהשמיע הרבה רעש. ההתכוננות הזו היתה לי מוכרת. פתאום עלתה תחושה שחוויתי כבר ציפייה כזו, ואני לא כל כך זוכר ציפייה למה.

עכשיו נדמה לי שכולנו חוטאים בזה. אנחנו מסתובבים עם תחושה מתמדת שהשיא קרוב, שעוד לא חווינו את הפריצה הגדולה. משהו גדול עומד לקרות לנו, וכרגע זו רק ההכנה. אבל כשזה קורה ואנחנו מגשימים את המטרה, אנחנו כל כך עסוקים ביעד החדש, שאנחנו כבר משתכנעים שהוא, בעצם, השיא האמיתי.

אז האסימון הפעם בא להזכיר לנו שאנשים מצליחים באמת, הם אלה המרקדים על הגבול הדק שבין להנות מההווה, לבין להעלות את הסטנדרטים ולכוון גבוה יותר. שלמה ארצי אומר בשיר שלו "ההווה זה העתיד", כנראה שהוא יודע משהו.

השבת, נסתכל קצת על שאיפות העבר ונבין שהיו לנו הצלחות שאפילו לא שמנו לב אליהן. נזכור טוב טוב גם להנות ממה שקורה כרגע, בדרך לפריצה. כי אולי, יום אחד, היא תבוא, מבלי שנרגיש.

שבת שלום לכולכם!

על יאוש ותקווה

הדברים שאני כותב כאן והגישה האופטימית שלי בשיחות היום יום, מעוררים אצל המיואשים לא מעט התנגדויות. נכון, גם אצלי הצד הציני עובד שעות נוספות, אבל ככל שזה נוגע לשינוי וליכולת של כל אדם בכל מצב לשפר בצורה דרסטית את איכות החיים שלו, אני מאמין באמונה שלמה.

הנה רשימה חלקית של תגובות סקפטיות נפוצות:
- אתה עוד ילד שחושב שהכל אפשרי, זה יעבור לך.
- אם באמת היתה נוסחת קסם, כולם פה היו מאושרים.
- לא לכולם יש כח רצון חזק
- בגילי כבר קשה לשנות
- עם סיפוק ואושר לא הולכים למכולת
- ככה אני, זה מה יש ולמדתי להשלים עם זה.
והמשפט הכי הזוי ששמעתי: "יש לך מזל שאתה ככה, לי אין".

אז לא, לבחור שחולה במחלה שכל יום, כל יום, מחלישה את שרירי גופו ומדרדרת את המצב הבריאותי שלו על בסיס קבוע, קצת קשה לדבר על מזל. ולא, לא נולדתי עם נוסחת קסם, ולא באמת עשיתי היכרות עם כח הרצון שלי, עד הרגע בו נאלצתי להשתמש בו. נכון, ככל שאתה מתבגר יותר, ההרגלים השליליים כבר הופכים לדפוס ואתה מתחיל לשכנע את עצמך שאין דרך לשינוי. למזלנו, האש הבוערת בנו להיות מאושרים ומסופקים, מסוגלת לשרוף כל דפוס קיים.

בהרצאות שלי אני מספר על כל השלבים שהובילו אותי למלחמה על השינוי שהציל את החיים שלי. אשמח להגיע ולשתף גם אתכם בתהליך.

הרגל דוחה

המעבר לשעון החורף גרם לי לחשוב על השעה שהרווחנו הלילה. כמה פעמים אנחנו מתרצים לעצמנו שחוסר זמן מונע מאיתנו להגשים חלום ישן או מטרה שמנדנדת מאחורי הראש… אז הנה הסוד… הסוד הוא שיש לנו המון זמן פנוי, המון. הבעיה היא, שאת רובו אנחנו משקיעים בתירוצים והסחות דעת, אשר דוחים את הצעד הראשון המפחיד.

אז לקראת כיפור, נבקש מעצמנו סליחה על שדחינו משהו שבטוח היה גורם לנו אושר אם היינו מבצעים אותו כבר, ונתחיל במשימה פשוטה וקלה שצריך לבצע בשביל להתחיל להתניע. כשעושים צעדים קטנים קטנים בדרך למטרה הגדולה, אפשר פתאום להגיע כבר לחצי הדרך מבלי שבכלל שמנו לב…

פריצת דרך

הנה שניה פנויה לכתוב.

מי שהשתתף כבר בהרצאה שלי, מכיר את סיפור יציאת מצרים שלי ממערכת החינוך המיוחד למערכת החינוך הרגיל. התלאות והייסורים שעברתי על מנת לצאת ממקום שלא הייתי שייך אליו מלכתחילה, הם אלה שלימדו אותי לראשונה על הכח המצטבר אצלנו כאשר אנחנו ממוקדי מטרה.

השבוע, פגשתי את אחת מאנשי הצוות מבית הספר המיוחד בו הושמתי כברירת מחדל. "היום, אנחנו מזהים כבר בגיל 3 מי לא שייך למערכת, ומיד מעבירים אותו לשילוב בחינוך הרגיל", היא סיפרה בגאווה. שמחתי לשמוע והזכרתי לה שבזמני זה היה אחרת וש"שילוב" היתה מילה מופרכת. "נכון, בזמנך זה לא היה, כי כנראה לא היו מספיק דוגמאות לשילוב מוצלח", אמרה והצביעה עליי.

אנחנו חייבים לזכור את זה – כשאין דוגמה טובה, אנחנו נהיה הדוגמה. "אף אחד לא הצליח לעשות את זה" הוא לא משפט תירוץ להרמת ידיים, הוא משפט מוטיבציה להיות פורץ דרך, להיות זה שכן הצליח. כי הרי אין דלת שאי אפשר לפתוח, פשוט צריך המון נחישות והמון סבלנות בחיפוש אחר המפתח המתאים.

שבת שלום לפורצי הדרך!

חוכמת ברלין

אז חזרתי. בערך. בערך, כי בזמן שהגוף כבר מתחיל לעכל את שעון ישראל, הראש עדיין בסוף מערב ברלין, קורא לי לחזור. זה לא היה עוד טיול להתלהב ממנו, זה היה רצף מדהים של ימים מטורפים, בהם קבוצת חברים טובה סירבה להפסיק להנות. יהיה קשה להעלות הרבה על הכתב, כי הרבה רגעים קטנים יצרו חוויה אחת ענקית שתחיה לנצח רק בין אלה שהרכיבו אותה. אבל מה שכן אפשר לכתוב זה תודה.

תודה לאורי, לאלעד, לביטון, לחן, ליקי, לניר ולגלדיס. תודה על מסע של שבירת מחסומים. כי אז מה אם אמרו שלנכה אין מה לחפש על הרחבה של המועדון הכי עמוס בברלין, אז אמרו. ואמרו עוד הרבה דברים, אתם יודעים, אבל אנחנו הצלחנו להתעלות ולדרוס כל אמונה מגבילה ששמענו.

סיפור ההרצאה שלי גדל עכשיו, החוויות המדהימות הופכות לתובנות ורצון עז ללמד אחרים כמה עוצמה וכח יש גם בהם. ולא, לא צריך לנסוע אלפי קילומטרים מכאן כדי למצוא את אותה עוצמה. צריך רק להבין שהמרחק בין החלום שלך למציאות שלך, הוא מס' הפעולות שאתה עושה.

24.8-29.8.2012
אני חייתי חלום.

מחוברים 7

טוב, אז ביום שישי הקרוב, אני עולה על מטוס לברלין יחד עם הג'מעה הקרובה שלי. נוסעים להוסיף עוד כמה חוויות לאוסף.

אני מביא כאן לא מעט סיפורים על שבירת מוסכמות ואמונה ביכולת, אבל קבוצת החברים שבתמונה, היא הדוגמה הכי טובה מבחינתי לאנשים הנלחמים בקיבעון ובפסימיות. מודה ומתוודה, פעם אחר פעם, האנשים האלו גורמים לי להצטער על שזלזלתי ביכולות שלי ומזכירים לי כמה מכשולים הם עניין זניח לעומת רצון חזק.

זו הזדמנות מצוינת להגיד לכם תודה, אני גאה להיות חבר של חברים טובים כ"כ.