ביום שהרכבת הגיעה בזמן

הבוקר, בדרך לפגישה חשובה, רמזור ארוך במיוחד עיכב לי את ההגעה לתחנת הרכבת. 15 שניות, 15 שניות של עיכוב וראיתי את דלתות הרכבת נסגרות והיא נוסעת לה, בלעדיי. איזה באסה!

"הרכבת הבאה היא רק בעוד שעה", הוסיף לי מנהל התחנה, והסביר בנחרצות למה הוא לא מנע מנהג הקטר להתניע – "ככה זה, ברגע שהדלתות נסגרות, אי אפשר לעשות שום דבר בנידון". הסתכלתי עליו וחייכתי. חשבתי לעצמי – "אתה בטוח לא חבר בעמוד תאמין – זה יניב הצלחה".

לפגישה חשובה חייבים להגיע, אז חייבים להיות יצירתיים. תוך 20 דקות כבר הייתי בתחנה רחוקה יותר מהיעד, אך אחרי 3 דקות המתנה כבר עליתי על רכבת מהירה. הגעתי בזמן.

ככה זה, ברגע שהדלתות נסגרות, אל תשכחו לבדוק את החלונות…

 

פריצת דרך

הנה שניה פנויה לכתוב.

מי שהשתתף כבר בהרצאה שלי, מכיר את סיפור יציאת מצרים שלי ממערכת החינוך המיוחד למערכת החינוך הרגיל. התלאות והייסורים שעברתי על מנת לצאת ממקום שלא הייתי שייך אליו מלכתחילה, הם אלה שלימדו אותי לראשונה על הכח המצטבר אצלנו כאשר אנחנו ממוקדי מטרה.

השבוע, פגשתי את אחת מאנשי הצוות מבית הספר המיוחד בו הושמתי כברירת מחדל. "היום, אנחנו מזהים כבר בגיל 3 מי לא שייך למערכת, ומיד מעבירים אותו לשילוב בחינוך הרגיל", היא סיפרה בגאווה. שמחתי לשמוע והזכרתי לה שבזמני זה היה אחרת וש"שילוב" היתה מילה מופרכת. "נכון, בזמנך זה לא היה, כי כנראה לא היו מספיק דוגמאות לשילוב מוצלח", אמרה והצביעה עליי.

אנחנו חייבים לזכור את זה – כשאין דוגמה טובה, אנחנו נהיה הדוגמה. "אף אחד לא הצליח לעשות את זה" הוא לא משפט תירוץ להרמת ידיים, הוא משפט מוטיבציה להיות פורץ דרך, להיות זה שכן הצליח. כי הרי אין דלת שאי אפשר לפתוח, פשוט צריך המון נחישות והמון סבלנות בחיפוש אחר המפתח המתאים.

שבת שלום לפורצי הדרך!