חוסך שבטו

איזה שבוע מטורף עבר כאן. פרשת הזמר, הקטינה, המשפחה והסמים, אי אפשר היה להתחמק מזה והדיונים השתוללו עוד לפני שבכלל הבנו מה קרה. אנחנו מאוד אוהבים לרדת לפרטים הקטנים, אלה עם המיץ הצהוב שמרווה את הצמאון שלנו להצצה לחיים הסודיים של מישהו אחר, אבל אני חושב שפה ושם פספסנו את הכאב האמיתי מהסיפור.

הימצאותן של נערות שעוד לא סיימו תיכון בחברתם, המינית או לא, של גברים הבוגרים מהן ב-20+ שנה, היא לא תוצאה של השפעת סמים, אלא היעדר השפעה של חינוך. ישנה כאן שאלה הרבה יותר גדולה מהשאלה הפלילית, והיא בעיקר מופנית להורים. אני נפגש לא מעט עם בני נוער ורואה מקרוב כמה הם משוועים ליד מכוונת, כזו שתיתן להם דוגמה טובה בתוך ים גיבורי הילדות שמאכזבים אותם כל פעם מחדש.

לצערי, אני מכיר גם הורים שמפחדים להיות במקום הזה. הרי לא פעם, קל לחשוב שההתפרעות של הבן או החוצפה של הבת באים מתוך כוונה להרחיק ולמרוד, כשבעצם מסתתרת שם קריאה גדולה לתשומת לב. הרבה פעמים דווקא החופש והרצון לאפשר לאותם נערים ונערות לעשות ככל העולה על רוחם, הוא בדיוק הדבר האחרון אותו הם מבקשים. שלמה ארצי, אחד מאותם אנשים בודדים שעדיין נותרו לי להעריץ, הקריא פעם קטע המדבר בדיוק על זה. על אותה אמא רשעית שבעצם רשעותה, מצילה את חיי ילדיה.

בעולם בו חסרים מודלים להערצה, בואו ננסה להיות כאלה. שבת שלום.

גילו מחויבות

אומרים שהנוער שלנו אפתי, אנטיפתי ולא איכפתי. אז אומרים. אתמול זכיתי להכיר מקרוב בני נוער שהצליחו לרגש אותי ולהחזיר לי מעט אופטימיות שאבדה.

הוזמנתי לדבר בפני תלמידי שכבת י' בבית הספר "אורט במעלה" טבריה. החבר'ה מתחילים השנה את פרויקט המחויבות האישית שלהם ולכן קראו לי להחדיר קצת השראה שתעזור להם להעביר את השנה בתחושה של שליחות ולא כדי לצאת מידי חובה.

אותם אנשים צעירים שהיו די המומים בדקות הראשונות, הצליחו מהר מאוד לסנן את הטפל ולהפנים את המסר לפיו הם האחראים הבלעדיים לעתיד שלהם ושל הסביבה שלהם. רגע לפני שיצאתי מהמקום, פנה אליי תלמיד ששתק לאורך כל ההרצאה. הוא שלח אותי הביתה עם המשפט הכי עוצמתי שיכולתי לקבל: "היו לי דמעות בעיניים במשך כל ההרצאה, נתת לי הרבה כוח".

יש עתיד.