האיש הביוני של המציאות

בתמונת הקאבר שלי כתוב "בלתי אפשרי – בתוקף עד שתחליטו אחרת".

בכל הרצאה שלי תמיד יהיה אחד בקהל שינסה לערער על הקביעה הזאת. תמיד יהיה את זה שיעז להגיד את מה שאולי עוד כמה חושבים, וזה בערך תמיד באותו ניסוח: "יניב, עם כל הכבוד, הצלחת להשיג דברים רבים, אבל יש דבר כזה 'בלתי אפשרי'. הרי אתה לא יכול ללכת כרגע על הרגליים או אפילו להרים ידיים". כן, תתפלאו על האומץ של האנשים. תמיד תמיד התשובה שלי זהה: "נכון, אתה צודק כרגע, אבל זה בלתי אפשרי בינתיים. בינתיים. עד שאנשי המדע או הטכנולוגיה יוכיחו אחרת".

לס באף איבד את הידיים שלו כשהיה נער ומאז הוא מבצע את כל הפעולות בעזרת הפה והרגליים. להחזיק בקבוק? לגרד בראש? זה היה בלתי אפשרי. אבל לכל בלתי אפשרי יש תאריך תפוגה.
הנה סרטון שמוכיח את זה שוב:

החלום האמריקאי

כמה ימים של עצבנות מטרידה עברו עד שיחת הטלפון הזו. "יניב, אנחנו שמחים לבשר לך כי הבקשה שלך אושרה הפעם. שתהיה לכם נסיעה נעימה". ככה, משפט קצר וענייני, הביא להתפרצות של שמחה, כזו שכיסתה על חודשים של טלפונים ומיילים ומכתבים ועמידה (ישיבה) בתורים של בירוקרטיה. שמחה של "יש! יש ויזה!".

לקראת סוף מרץ, שיתפתי את אתכם בסיפור דחיית בקשת הויזה של גלדיס, המטפלת שלי, ע"י שגרירות ארה"ב. אז, פניתי אליכם בבקשה להפיץ את האבסורד, בתקווה שלחץ ציבורי ישנה את ההחלטה הלא צודקת. היום, אני רוצה להגיד לכם תודה. בזכותכם, בזכות המאמץ המשותף, ההחלטה השתנתה. בעוד פחות מחודשיים, אנחנו נהיה על המטוס, בדרך לטיול החלומות.

כן, זה היה מסע ארוך, מתיש, לפעמים אפילו מייאש, אבל הידיעה שאתם והצדק איתי השכיחה כל מחשבה על הרמת ידיים. הרי אחרי שמסרבים לנו, הכי קל להיכנע למציאות. הכי קל להגיד "זה לא תלוי בי, זה מה יש" ולהמשיך הלאה, מאוכזבים על מר גורלנו. מיותר לציין מה היה קורה אם הייתי נכנע למציאות בכל פעם שנתקלתי בקיר. מיותר לציין שאני זה רק דוגמה, ולאף אחד אסור לוותר על המטרות שלו.

"לשנות החלטה של האמריקאים המקובעים, זה בלתי אפשרי", כתב לי מישהו בהודעה פרטית. השבתי לו את התגובה האוטומטית שלי בכל פעם שאני שומע את הצירוף "בלתי אפשרי", כתבתי לו "בינתיים". מייאשים וחסרי אמונה תמיד יהיו וגם תמיד יהיו להם את כל הסיבות למה אתה לא יכול להצליח. אם יוצא מכאן איזשהו מסר, אז הוא תמיד לקחת את הקולות האלו בערבון מוגבל. הרי בסוף רק אנחנו נחליט מה אפשרי, ומה עדיין לא.

אז שוב תודה לכל המשתפים והנותנים בלייק ובתגובה. טובלרון זה נדוש, אז תרשו לי לשלוח לכם אהבה גדולה במקום. עוד סיפור גדול נכנס להרצאה שלי. התוכן אמנם השתנה, אבל המסר תמיד אותו המסר – תאמין – זה יניב הצלחה.

שלכם,
יניב.

ויזה לארה"ב

בלתי אפשרי? בינתיים!

פעמים רבות, אנשים מנסים לערער על הטענה שלי שהכל אפשרי. במהלך הרצאה אחת, בחור בשנות ה-40 לחייו ביקש להכניס קצת רציונליות לדברים שלי: "עם כל הכבוד לך יניב, אתה לא באמת מאמין שהכל אפשרי. הרי ללכת, למשל, אתה לא יכול, זה לא אפשרי". התשובה שלי היתה מילה אחת – "בינתיים".

כבר דיברתי על זה כאן, למושג "בלתי אפשרי" יש תאריך תפוגה. מתישהו, אנשי המדע או הטכנולוגיה יבטלו את ה"בלתי" וישאירו אותנו אותנו עם "אפשרי ועוד איך". את זמן הספקנות אפשר לנצל לדברים הרבה יותר מועילים.

בעזרת חליפה רובוטית מיוחדת, קלייר לומאס, משותקת מהצוואר ומטה בעקבות נפילה מסוס, חצתה השבוע את קו הסיום של מרתון לונדון.

בלתי אפשרי?