בית הדין לדעות קדומות

בואו נדבר שניה על רושם ראשוני.

נדירים האנשים שרואים אותי בפעם הראשונה וקולטים עם מי יש להם עסק. במקרה הפחות טוב, אנשים פונים תחילה לאדם שאיתי ושואלים אותו שאלות לגביי. במקרה הטוב, הם מתעקשים לדבר איתי בטון של ילד בן 6 ותמיד, איפשהו באמצע, הם דוחפים את המילה "חמוד".

השבוע, למשל, ניגש לחבר שלי צלם, שאל אם אפשר ללטף אותי והאם אני מבין את המילים שהוא אומר. אז בעוד שהצטערתי שאני כן מבין, אינסטינקט ההוכחה השתלט עליי, התחלתי לענות לו והאירוע הסתיים בכך שהוא מציע לבובה המדברת משרה אצלו בסטודיו.

ככה זה, 25 שנים וקצת אני נדרש להוכיח. יום יום, אני נדרש לבטל את הרושם הראשוני ולהשאיר מסר אחר, חזק יותר ובוגר יותר מאיך שאני נראה. נכון, לפעמים זה כבר ממש מעייף, אבל כמעט תמיד הבעת ההפתעה על הפרצופים שמולי והידיעה שגרמתי לעוד מישהו להסתכל פעם הבאה בקנקן, לגמרי שווה את זה.

ככה זה, אנחנו אוהבים לספר לעצמנו סיפורים, אנחנו גם אוהבים להאמין לסיפורים האלה. הרי אם ההיא לבשה בגדים מוזרים אז היא בטוח מנותקת מהעולם, ואם ההוא שמן מדי אז אין סיכוי שהוא יגיע למשהו בחיים שלו, וההיא בטח מסכנה וההוא סתם ערס, ובבית המשפט שמתנהל לנו בראש, אנחנו חורצים דינים וגורלות, מבלי ששמענו שום עדות.

אז הפעם יוצאים מכאן שני מסרים. הראשון הוא שסביר להניח שלא פעם פספסנו מישהו בדרך, כזה שהחלטנו שאנחנו יודעים עליו הכל עוד לפני ששמענו אותו מדבר. לפספס זה אף פעם לא טוב. התובנה השנייה היא שאם אנחנו היינו אלה שהועמדו לדין, אסור לנו לשכוח שרק אנחנו מכירים אותנו באמת ותמיד קיימת בידינו היכולת להוכיח אחרת.

שבת שלום לכל החפים מפשע!

דעות קדומות