לא מתפשר על אושר

בימים האחרונים אני נתקל בכל מיני זוויות לאותה שאלה בדיוק – האם נכון להתפשר על דברים מהותיים במטרה להמשיך לנוע, או שאולי עדיף לדבוק בסטנדרטים גבוהים גם במחיר של סבל זמני.

לא מעט אנשים מתייעצים איתי לגבי הסוגיה הלא פשוטה הזו, גם אם ההתלבטות שלהם נוגעת לתחומים שונים לחלוטין. לאחת, הוגשה הצעת עבודה עם משכורת מפנקת, אבל בתפקיד שלא קשור לתחום בו היא חולמת לעבוד. בחור אחר הצהיר בפניי שהוא חושש לסיים את מערכת יחסים הארוכה שלו, למרות שישנם כמה דברים עליהם הוא לא מוכן להתפשר עם בת הזוג שלו. מישהי נוספת סיפרה לי שהיא מאוד רוצה ללמוד מקצוע מסוים "אבל נדיר למצוא בזה עבודה", וגבר אחד, לא צעיר במיוחד, התלבט אם לסיים במהירות פרויקט עליו עבד, או להאט ולהרגיש שלם עם איכות העבודה שביצע. אלו דיונים כל כך מורכבים ומבלבלים, אבל בעיניי זה תמיד מסתכם לאותה שאלה. אני תמיד שואל את היושב מולי האם הוא יכול לדמיין את עצמו בעוד שנה מהיום, אחרי שביצע את הויתור. האם הוא מאושר? האם קיימת תחושת פספוס? האם זה היה שווה את ההתפשרות?

בעיניי, סיפוק אמיתי מתקיים כאשר המציאות עונה על הציפיות שלנו מעצמנו. אני חושב שמותר ונכון להתגמש במהלך החיים, כל עוד האושר האישי שלנו לא נמצא בסכנה. הרי תלוש שכר מכובד לא מבטיח חיוך בבוקר, בדרך לעבודה, ומערכת יחסים בה צד אחד לא מרגיש שלם, עתידה להתפוצץ בכל מקרה. נכון, המון פעמים מפתה מאוד לסיים עם ההמתנה ולהתחיל לקטוף פירות מידיים. הבעיה היא, שלא מעט פעמים, איבוד הסבלנות משאיר לנו ביד פרי חמוץ במיוחד.

כל יום פורים

נכון, פורים הוא חג התחפושות, חג בו מותר לנו להתנתק מעצמנו ולהפוך בין רגע למשהו או למישהו אחר. היום, שמתי לב שעבור אנשים מסויימים, פורים הוא חג שמח במיוחד, חג בו הם דווקא יכולים להיות עצמם יותר מתמיד. אני אסביר.

הרבה פעמים, אנשים שמים על עצמם מסכות רציניות ואטומות, וזאת כדי לא להיתפס ע"י הסביבה כחלשים, פגיעים, סחבקים מדי… כולם מסביבם, אגב, בטוחים שהם קשוחים, אנטיפתים ונרגנים. כל השנה הם שומרים באדיקות על ההגנות הללו, ולא נותנים מקום לעצמם האמיתי. פורים, הוא הזמנות מצויינת עבורם לשבור מעט את הקליפה הקשה, ולהשתמש בתירוץ של אווירת החג כדי להיות שמחים באמת. פתאום אותם שחקני פוקר, הופכים להיות ילדים קטנים ושטותניקים.

אז אם זיהיתם את עצמכם בין השורות, ואתם ממש מתבאסים שלא כל יום פורים, תזכרו ששמחה מופגנת היא איננה חטא, ומותר לשחרר קצת לפעמים. ברגע שתהיו אותנטיים וטבעיים עם האנשים סביבכם, זה יחזור אליכם בכמויות גדולות של פרגון והערכה.

יאללה, שיהיה פורים שלום ושבת שמח ומבדח!

 

 

 

עם אופי כן הולכים למכולת

"החוקרים אומרים שמה שהכי חשוב בהתפתחות הילד זה לא כמה מידע הוא דוחס למוחו בשנים הראשונות, אלא אם אנחנו עוזרים לו לפתח מערכת שונה של יכולות, שכוללת התמדה, שליטה עצמית, סקרנות, מחויבות, דבקות במטרה וביטחון עצמי". מרתק.

לקריאת הכתבה המלאה »

 

זה כל הקסם

אם מישהו היה מעיר אותי באמצע הלילה ואומר לי: "יניב! מהר! מהו הדבר שאני יכול לעשות עכשיו כדי להרגיש מאושר באופן מיידי?!", הייתי עונה לו בלי להתבלבל – "סתום ת'פה! תן לישון!". אבל אם מישהו היה שואל אותי ביום את השאלה הזו, הייתי הרבה יותר מנומס. מסתבר שיש תשובה ממש פשוטה לדבר הזה, פשוטה אך טיפה פרדוקסלית. אם אנחנו רוצים לגרום לעצמנו אושר אמיתי, כל שעלינו לעשות הוא לגרום אושר למישהו אחר. כן, זו כל נוסחת הקסם.

מחקרים מוכיחים, כי הרגעים בהם הרגשנו הכי מאושרים ומלאי סיפוק, היו דווקא הרגעים בהם עזרנו, תרמנו, קנינו או עשינו משהו עבור אנשים אחרים. ולא, ממש לא מדובר כאן על תרומות ענק לאגודה למען תרומות ענק לאגודות, אלא על דברים פשוטים, מחוות קטנות בהן גרמנו למישהו להרגיש טוב יותר. הידיעה הזו, שמצבו של מישהו השתפר טיפה בזכותינו, מקפיצה לנו את החיוך הפנימי באופן אוטומטי.

נכון, זה נשמע ממש מוזר ואפילו טיפה מתייפייף. בדיוק בשביל זה, אני מזמין אתכם לנסות את זה בבית. השבת, נסו לעשות משהו שיגרום שמחה למישהו אחר, בלי רצון לקבל חזרה. יש לי תחושה די בטוחה שאתם תקבלו הרבה בחזרה, גם בלי שהתכוונתם…

שתהיה שבת שלום, עמוסה באושר.