הכל פרשנות

הבוקר, קוראת נאמנה של התכנים כאן, פנתה אליי באופן פרטי וסיפרה לי על מכשול גדול שצץ בחיים שלה. "יש לי מוטיבציה ואני חיובית ומאמינה בעצמי, ואז קורים דברים כאלה שמזכירים לי שאין לי שליטה על הכל".

"נכון", אמרתי לה, "באמת אין לך שליטה כמעט על כלום. יותר מזה, סביר להניח שבכל דבר שתרצי לעשות בחיים את תתקלי במכשולים". פה היא כבר רצתה למות, אבל הזכרתי לה שהיום גם זה יקר. "אבל למזלך, יש לך שליטה על הדבר הכי חשוב – על הפרשנות שלך. אין שום דבר שהוא טוב באופן גורף ואין שום דבר רע באופן גורף. הכל הכל, כולל הכל, נתון לפרשנות שלנו. רק את תחליטי אם מה שקרה עכשיו הוא אסון גמור, או חתיכת מתנה שקיבלת…"

כל היום לא שמעתי ממנה. לפני 10 דקות קיבלתי סמס: "כנראה שקיבלתי מתנה :-)"

לחיות מחוץ לקבוצה

כשהזמינו אותי לכתוב טור למגזין נכי ישראל, סירבתי בהתחלה. הרגשתי לא נוח לחזור ולכתוב במסגרת שבעיניי, לא משרתת את התפיסה שלי. ואז חשבתי על זה עוד קצת, והבנתי כי יש לי כאן הזדמנות לפנות לציבור גדול של אנשים עם מוגבלות ולספר להם שיש דווקא אחלה חיים מחוץ לקבוצה.

לקריאת הכתבה המלאה, לחצו על התמונה.

ארגון הנכים

 

מדרגות נעות

רובכם מכירים את סיפור מלחמת העולם שאני מנהל מול שגרירות ארה"ב, בדרך להוצאת ויזה למטפלת שלי, גלדיס. הסיפור עדיין לא הושלם ואני בתהליך מתמיד של הבנת החוקים האמריקאים והישראלים, המתנה לבירוקרטיות ושיחות שכנוע עם הממונים. בסוף, אני בטוח, אנחנו נקבל את הויזה ונצא לטיול לארה"ב, אבל עד אז, צפוי לי עוד תהליך ארוך של ניסוי וטעייה.

כשניסיתי לבדוק מול אנשים עם סיפור דומה לשלי מה עליי לעשות, רובם המכריע פשוט לא ידעו לענות לי. פעם אחר פעם, אנשים נתקלו בפלונטר אליו הגעתי, השלימו עם הגזירה וויתרו על המטרה. קיבלתי את כל התשובות וההסברים למה אני לא יכול לקבל את אותה ויזה, אבל אף אחד לא טרח לבדוק מה כן אפשר לעשות.

אז החדשות הטובות הן שיש הרבה מה לעשות. ההחלטה לנקוט פעולה ולשאול את השאלות הטובות, תמיד תיקח אותנו עוד כמה מדרגות קדימה. להשלים עם המצב הקיים זה ממש אבסורדי בעיניי, וזה הזכיר לי מאוד את הסרטון הבא:

ילדים משחקים פוקר

זוכרים את הפוסט של פסח על "והגדת לבנך"? הנה סרטון מצוין שמשלים את הדברים במדוייק.

(קרדיט לאריאל יעקבי)

והגדת לבנך

"תגיד, מאיפה הכוחות? איך זה שכל כך הרבה נכים נכנעים למחלה, ואתה ככה, בכלל לא סופר אותה?". זו אחת השאלות הכי נפוצות ששואלים אותי. היא בלטה במיוחד גם בין כל השאלות ששלחתם לי לאחרונה.

אז אני אגלה לכם את התשובה הקבועה – זה לא אני, זה ההורים שלי. האמת, לא הייתה לי אופציה אחרת. הרי זה לא שעמדתי בפני דילמה, וזה לא שהייתי אמור לוותר על משהו ובחרתי ללכת נגד הציפיות. הציפיות תמיד היו רגילות, סטנדרטיות, בריאות לחלוטין, עם המון תמיכה וגיבוי, כל הזמן. גדלתי לתוך מציאות בה לא הייתה שאלה לגבי מידת ההצלחה הצפויה לי, מציאות בה לא הייתה לי את הזכות להרים ידיים.

כן, ילדים שומעים והולכים בעקבות ההורים. וממש כמו שהם זקוקים לצעקה הזו רגע לפני שהם מכניסים את היד לסיר רותח, הם זקוקים להכוונה הטובה, לעידוד, לתמיכה, לידיעה שלמרות כל מה שאומרים עליהם בבית הספר, כן יכול לצאת מהם משהו, ואפילו משהו גדול.

אז לכבוד החג הכי משפחתי בלוח, רק הבאתי כאן תזכורת לכוחן של המילים. שימוש נכון ומושכל בהן כבר מגיל קטן, יכול לבנות אדם שלם, כזה שיכול לעמוד בהרבה יותר מ-10 מכות.

שיהיה חג שמח לכולכם!

שלכם תמיד,
יניב.

ציטוט בלתי רגיל

היו הרבה משפטים חזקים וסוחפים בנאום של אובמה אתמול, בבנייני האומה, אבל הנה אחד שבאמת שווה לזכור:
"אנשים רגילים יכולים לעשות דברים בלתי רגילים".

קחו את זה איתכם הלאה. הרי מתישהו, גם נשיא המעצמה הגדולה בעולם, היה "עוד אחד".

שבת שלום לכל הרגילים!

 

לתקן את העולם

ישנו סיפור מאוד מוכר על מדען אחד, שהיה נחוש בדעתו למצוא פתרון לתחלואי העולם. הוא העביר ימים ולילות במעבדה שלו, רק כדי למצוא תשובות. יום אחד, הבן שלן, ילד בן 6, פלש למעבדה כשהוא מאוד רוצה לעזור לאבא שלו. המדען לא אהב את הרעיון שמישהו רץ לו בין הרגליים, אבל כשראה שזה בלתי אפשרי להוציא אותו משם, הוא חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה, וככה יסיח את דעתו.

המדען החביב חיפש בספרים ומצא חוברת ובה דף עם מפת העולם. הוא תלש את הדף, גזר אותו להמון חתיכות, נתן אותן לילד יחד עם גליל נייר דבק, ואמר לו: "אתה אוהב פאזלים, נכון? אז אני אתן לך לתקן את העולם. הנה העולם כולו מפורק, נראה אם אתה יכול לתקן אותו".

הוא חשב שלילד יקחו ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן, הופיע הילד מחייך, כשמפת העולם המודבקת בידו. האב לא האמין. לא יכול להיות שהילד, שמעולם לא ראה את מפת העולם לפני כן, הצליח להרכיב אותה בצורה מושלמת בזמן כ"כ קצר. "איך עשית את זה?! איך הצלחת?!", הוא שאל בפליאה את בנו.

הילד היה קצת נבוך. "האמת אבא, בהתחלה בכלל לא ידעתי איך העולם נראה. אני ניסיתי לתקן אבל לא הצלחתי. ואז פתאום ראיתי שבצד השני של הדף יש ציור של אדם. הפכתי הכל והתחלתי לתקן אותו. סיימתי לתקן את האדם ואז ראיתי שהעולם כבר מתוקן".