הכל פרשנות

הבוקר, קוראת נאמנה של התכנים כאן, פנתה אליי באופן פרטי וסיפרה לי על מכשול גדול שצץ בחיים שלה. "יש לי מוטיבציה ואני חיובית ומאמינה בעצמי, ואז קורים דברים כאלה שמזכירים לי שאין לי שליטה על הכל".

"נכון", אמרתי לה, "באמת אין לך שליטה כמעט על כלום. יותר מזה, סביר להניח שבכל דבר שתרצי לעשות בחיים את תתקלי במכשולים". פה היא כבר רצתה למות, אבל הזכרתי לה שהיום גם זה יקר. "אבל למזלך, יש לך שליטה על הדבר הכי חשוב – על הפרשנות שלך. אין שום דבר שהוא טוב באופן גורף ואין שום דבר רע באופן גורף. הכל הכל, כולל הכל, נתון לפרשנות שלנו. רק את תחליטי אם מה שקרה עכשיו הוא אסון גמור, או חתיכת מתנה שקיבלת…"

כל היום לא שמעתי ממנה. לפני 10 דקות קיבלתי סמס: "כנראה שקיבלתי מתנה :-)"

לחיות מחוץ לקבוצה

כשהזמינו אותי לכתוב טור למגזין נכי ישראל, סירבתי בהתחלה. הרגשתי לא נוח לחזור ולכתוב במסגרת שבעיניי, לא משרתת את התפיסה שלי. ואז חשבתי על זה עוד קצת, והבנתי כי יש לי כאן הזדמנות לפנות לציבור גדול של אנשים עם מוגבלות ולספר להם שיש דווקא אחלה חיים מחוץ לקבוצה.

לקריאת הכתבה המלאה, לחצו על התמונה.

ארגון הנכים

 

מדרגות נעות

רובכם מכירים את סיפור מלחמת העולם שאני מנהל מול שגרירות ארה"ב, בדרך להוצאת ויזה למטפלת שלי, גלדיס. הסיפור עדיין לא הושלם ואני בתהליך מתמיד של הבנת החוקים האמריקאים והישראלים, המתנה לבירוקרטיות ושיחות שכנוע עם הממונים. בסוף, אני בטוח, אנחנו נקבל את הויזה ונצא לטיול לארה"ב, אבל עד אז, צפוי לי עוד תהליך ארוך של ניסוי וטעייה.

כשניסיתי לבדוק מול אנשים עם סיפור דומה לשלי מה עליי לעשות, רובם המכריע פשוט לא ידעו לענות לי. פעם אחר פעם, אנשים נתקלו בפלונטר אליו הגעתי, השלימו עם הגזירה וויתרו על המטרה. קיבלתי את כל התשובות וההסברים למה אני לא יכול לקבל את אותה ויזה, אבל אף אחד לא טרח לבדוק מה כן אפשר לעשות.

אז החדשות הטובות הן שיש הרבה מה לעשות. ההחלטה לנקוט פעולה ולשאול את השאלות הטובות, תמיד תיקח אותנו עוד כמה מדרגות קדימה. להשלים עם המצב הקיים זה ממש אבסורדי בעיניי, וזה הזכיר לי מאוד את הסרטון הבא:

והגדת לבנך

"תגיד, מאיפה הכוחות? איך זה שכל כך הרבה נכים נכנעים למחלה, ואתה ככה, בכלל לא סופר אותה?". זו אחת השאלות הכי נפוצות ששואלים אותי. היא בלטה במיוחד גם בין כל השאלות ששלחתם לי לאחרונה.

אז אני אגלה לכם את התשובה הקבועה – זה לא אני, זה ההורים שלי. האמת, לא הייתה לי אופציה אחרת. הרי זה לא שעמדתי בפני דילמה, וזה לא שהייתי אמור לוותר על משהו ובחרתי ללכת נגד הציפיות. הציפיות תמיד היו רגילות, סטנדרטיות, בריאות לחלוטין, עם המון תמיכה וגיבוי, כל הזמן. גדלתי לתוך מציאות בה לא הייתה שאלה לגבי מידת ההצלחה הצפויה לי, מציאות בה לא הייתה לי את הזכות להרים ידיים.

כן, ילדים שומעים והולכים בעקבות ההורים. וממש כמו שהם זקוקים לצעקה הזו רגע לפני שהם מכניסים את היד לסיר רותח, הם זקוקים להכוונה הטובה, לעידוד, לתמיכה, לידיעה שלמרות כל מה שאומרים עליהם בבית הספר, כן יכול לצאת מהם משהו, ואפילו משהו גדול.

אז לכבוד החג הכי משפחתי בלוח, רק הבאתי כאן תזכורת לכוחן של המילים. שימוש נכון ומושכל בהן כבר מגיל קטן, יכול לבנות אדם שלם, כזה שיכול לעמוד בהרבה יותר מ-10 מכות.

שיהיה חג שמח לכולכם!

שלכם תמיד,
יניב.

הכל יחסי

תגידו, איזה עיגול כתום גדול יותר?
נכון שזה נראה כאילו שהימני?
טוב, בטח כבר הבנתם שהם בדיוק באותו הגודל, ושזה רק המוח שלנו שלא פירש נכון את התמונה.

העניין הוא, שמה שנכון לגבי עיגולים כתומים, נכון גם לגבי הבעיות בחיים שלנו. המון פעמים, כאשר אנחנו נתקלים בבעיה, המוח שלנו מפרש אותה כהרבה יותר גדולה ומסובכת ממה שהיא באמת. ואז גם נכנסים לתמונה גם הלחץ והפאניקה, שבכלל מגדילים את המידות שלה.

חשוב לזכור שהכל בחיים מסתכם בפרופורציות. אם נדע לקחת את העיגול הכתום שלנו, כלומר, את הבעיה שלנו, ולהציב אותה ליד הבעיות הגדולות של העולם, פתאום הכל יראה לנו קטן ושולי.

 

לכל שאלה תשובה

אחד השלבים הכי טובים ומהנים בהרצאה שלי הוא שלב השאלות מהקהל. בעוד את ההרצאה עצמה אני יכול לדקלם מתוך שינה, השאלות של הקהל תמיד מאתגרות, גורמות לי לחשוב והרבה פעמים להגיע לתובנות בלייב, על הבמה. אני גם תמיד מבקש מהאנשים לא להתבייש, ולשאול אותי את השאלות שהכי מסקרנות אותם, מדי פעם הם אפילו שואלים על עצמם.

כשהחלטתי לכתוב ספר, ידעתי שכמו בכל תחום בחיים שלי, גם הוא יראה אחרת מהמקובל. הבנתי שזו הזדמנות מצויינת עבורי לשלב את האהבה שלי לכתיבה עם הרצון לשתף ולחלוק עם העולם את הסיפור שלי, את המחשבות שאספתי בדרך ואת התשובות לכל השאלות שתמיד מסקרנות את כולם, בנוגע למצב שלי.

בעוד המילים מצטברות על המסך, אני מזמין אתכם להיות שותפים שלי במסע לכתיבת הספר הראשון שלי. אני אשמח לקבל מכם שאלות מהותיות, שטותיות, צהובות, עמוקות ושאר קושיות, על כל מה שבא לכם לדעת. אני אשתדל להתייחס להכל בצורה כזו או אחרת, מי יודע, אולי השאלה שלכם תגיע גם לראש אחד הפרקים. את השאלות ניתן לכתוב כאן בתגובות או דרך עמוד יצירת קשר.

אז אם היינו יושבים עכשיו לשיחה צפופה על כוס קפה, מה הייתם שואלים אותי?

כל יום פורים

נכון, פורים הוא חג התחפושות, חג בו מותר לנו להתנתק מעצמנו ולהפוך בין רגע למשהו או למישהו אחר. היום, שמתי לב שעבור אנשים מסויימים, פורים הוא חג שמח במיוחד, חג בו הם דווקא יכולים להיות עצמם יותר מתמיד. אני אסביר.

הרבה פעמים, אנשים שמים על עצמם מסכות רציניות ואטומות, וזאת כדי לא להיתפס ע"י הסביבה כחלשים, פגיעים, סחבקים מדי… כולם מסביבם, אגב, בטוחים שהם קשוחים, אנטיפתים ונרגנים. כל השנה הם שומרים באדיקות על ההגנות הללו, ולא נותנים מקום לעצמם האמיתי. פורים, הוא הזמנות מצויינת עבורם לשבור מעט את הקליפה הקשה, ולהשתמש בתירוץ של אווירת החג כדי להיות שמחים באמת. פתאום אותם שחקני פוקר, הופכים להיות ילדים קטנים ושטותניקים.

אז אם זיהיתם את עצמכם בין השורות, ואתם ממש מתבאסים שלא כל יום פורים, תזכרו ששמחה מופגנת היא איננה חטא, ומותר לשחרר קצת לפעמים. ברגע שתהיו אותנטיים וטבעיים עם האנשים סביבכם, זה יחזור אליכם בכמויות גדולות של פרגון והערכה.

יאללה, שיהיה פורים שלום ושבת שמח ומבדח!