חוסך שבטו

איזה שבוע מטורף עבר כאן. פרשת הזמר, הקטינה, המשפחה והסמים, אי אפשר היה להתחמק מזה והדיונים השתוללו עוד לפני שבכלל הבנו מה קרה. אנחנו מאוד אוהבים לרדת לפרטים הקטנים, אלה עם המיץ הצהוב שמרווה את הצמאון שלנו להצצה לחיים הסודיים של מישהו אחר, אבל אני חושב שפה ושם פספסנו את הכאב האמיתי מהסיפור.

הימצאותן של נערות שעוד לא סיימו תיכון בחברתם, המינית או לא, של גברים הבוגרים מהן ב-20+ שנה, היא לא תוצאה של השפעת סמים, אלא היעדר השפעה של חינוך. ישנה כאן שאלה הרבה יותר גדולה מהשאלה הפלילית, והיא בעיקר מופנית להורים. אני נפגש לא מעט עם בני נוער ורואה מקרוב כמה הם משוועים ליד מכוונת, כזו שתיתן להם דוגמה טובה בתוך ים גיבורי הילדות שמאכזבים אותם כל פעם מחדש.

לצערי, אני מכיר גם הורים שמפחדים להיות במקום הזה. הרי לא פעם, קל לחשוב שההתפרעות של הבן או החוצפה של הבת באים מתוך כוונה להרחיק ולמרוד, כשבעצם מסתתרת שם קריאה גדולה לתשומת לב. הרבה פעמים דווקא החופש והרצון לאפשר לאותם נערים ונערות לעשות ככל העולה על רוחם, הוא בדיוק הדבר האחרון אותו הם מבקשים. שלמה ארצי, אחד מאותם אנשים בודדים שעדיין נותרו לי להעריץ, הקריא פעם קטע המדבר בדיוק על זה. על אותה אמא רשעית שבעצם רשעותה, מצילה את חיי ילדיה.

בעולם בו חסרים מודלים להערצה, בואו ננסה להיות כאלה. שבת שלום.

עוד קליפה

כבר כמה שנים שאני כותב לכם כאן, מנסה לשתף אתכם בתחושות ובמחשבות אשר צצות לי מדי פעם. זו זכות ענקית בעיניי שהצלחתי לצבור קהל כזה גדול ותומך ומפרגן. אנשים כאן מרגישים בנוח לשתף אותי כחבר קרוב בחוויות, בקשיים ובהצלחות שלהם, אפילו שאת רובם אני לא מכיר באופן אישי. אז החשיפה הדדית, וככל שהיחסים כאן מתדהקים, אני מרגיש יותר בנוח לחשוף עוד צד, לנער מעליי עוד קליפה.

אז בעוד בד"כ אני נוהג לשתף אתכם בחוזקות ובביטחון שיש לי ברוב הדברים שאני עושה, הפעם אני מגלה בפניכם שני פרטים פחות חזקים שלי. הראשון הוא שאני לא אוהב את עצמי בוידאו. אני תמיד מרגיש שיש פער עצום בין איך שאני מרגיש באמת לבין איך שאני נראה ונשמע על המסך. זה קצת כמו שסופרמן מגלה שהוא כריסטופר ריב. הפרט השני הוא שאני לא נוהג לשתף ולדבר על התחום הרומנטי בחיי. בעוד את שאר סוגיות החיים אני מוכן לשים תחת מיקרוסקופ, את הנושא הזוגי הכל כך מורכב וכל כך לא ברור, בחרתי להניח במגירה.

עד שבא מעיין. מעיין שוורץ, חבר קרוב וצלם/במאי מוכשר, התבקש להכין סרט דוקו קצר במסגרת לימודי קולנוע במכללת "ספיר". כשהוא פנה אליי בבקשה להכניס מצלמה לחיים שלי, רעדתי בהתחלה. המחשבה על להחליף את הכתיבה שלי בעדשה נטולת פילטרים ותיקונים קוסמטיים, נראתה לי פורנוגרפית. אבל מעיין, בעזרת המילים הנכונות ומספר איומים נכונים, הביא אותי למסקנה שאולי ומדובר כאן בהזדמנות. הזדמנות לשחרר עוד פחד ולהרים עוד נושא אל שולחן הניתוחים.

בדופק גבוה אני נרגש וגאה להציג בפניכם את התוצאה הסופית וממש סקרן לשמוע את דעתכם הלא מצונזרת. נעים מאוד, יניב.

ציון לשבח

ידידה מאוד קרובה שלי חלמה להיות אחות. מעולם לא היתה לה תשובה אחרת לשאלה "מה תרצי להיות כשתיהי גדולה?", אבל את שער הכניסה שלה לאוניברסיטה, חסם תנאי קבלה בדמות ציון פסיכומטרי גבוה.

אחרי למידה מאוד אינטנסיבית היא ניגשה למבחן הקובע, אבל לא הצליחה להשיג את הציון הנדרש. כמו אחות מוסמכת, מהר מאוד היא חבשה לעצמה את פצע האכזבה, חיטאה את הקולות לוותר ונרשמה למבחן הבא. לאחר תקופת חרישה נוספת, למודת נסיון היא שוב ניגשה למבחן הקשה ו… שוב, הציון המיוחל לא הגיע.

אף אחד לא היה מאשים אותה אם פה היא היתה מרימה ידיים. להיפך, באותה תקופה שבורה, היו לא מעט אנשים עם כוונות טובות שהמליצו בחום לעשות חושבים ולשקול כיוונים חדשים. זה בדיוק מה שהיא עשתה. המחשבות על תחומי עיסוק אחרים הביאו אותה למסקנה אחת – "אני לא רואה את עצמי עובדת בשום מקצוע אחר". אמרה ונרשמה לפסיכומטרי בפעם השלישית.

היום, אותה בחורה מדהימה התחילה את לימודי הסיעוד, לאחר שניצחה בנוקאווט בסיבוב השלישי. מחוזקת בחיסון נגד ייאשת נפוצה, אין לי ספק שאת הלימודים עצמם היא תעבור הרבה יותר בקלות.
אז הפוסט הזה מוקדש לך, ולעוד אלפי הסטודנטים שמתחילים/ממשיכים היום את הדרך לתואר. תזכרו שייאוש וויתור הם לא חלק מהסילבוס ושהלימודים הם רק תחנה בדרך ליעד ומהדרך תמיד חייבים להנות. שיהיה בהצלחה!

צ'ק אין

"מצטערת, לטיסה הזאת אתה לא עולה". אחרי מסע הייסורים שעברתי מול הבירוקרטיה האמריקאית, ככה התחיל הערב שלי בנתב"ג, שלוש שעות לפני הטיסה שכל כך חיכיתי לה. נציגת חברת התעופה הופתעה לגלות אותי בתור הממתינים לצ'ק אין והעמידה תנאים חדשים לעליה שלי למטוס. "סוכנות הנסיעות לא העבירה לנו את המסמכים הדרושים, אתה צריך לשבת ליד שקע חשמל ואין מקומות פנויים ואני בכלל לא בטוחה שמותר לך לעלות על טיסה ארוכה. תבקש פיצוי מהסוכנות, על הטיסה הזאת אתה לא עולה". המזוודות כבר על המסוע, מחכות לזוז ולהיפטר מהמשקל העצום שנחת עליהן. אלעד, גלדיס ואני לא נלחצים, כבר שמענו כל כך הרבה סירובים בדרך למסע הזה.

"טוב, בסדר, עכשיו תגידי מה כן אפשר לעשות כדי שכן נטוס הלילה". "מצטערת, כרגע אין מה לעשות, תחזרו הביתה, תסדרו את כל המסמכים ותמצאו טיסה אחרת בימים הקרובים". אחרי שניה אחת של כעס, שוב השתלט עליי יניב של ההרצאות. "אוקיי, בואי לא נתמקד במה אי אפשר, מה כן צריך לקרות, היפוטתית, כדי שאני אטוס עוד הלילה?". הנציגה שוב הסבירה שכל הכסאות הנמצאים ליד שקע חשמל, כבר תפוסים, ושאין לי מכתב מתאים מרופא שמאשר לי לחצות את האוקיינוס האטלנטי. שניה לאחר מכן, אלעד כבר חיפש אנשים שיהיו מוכנים להתחלף איתנו במקומות. אני כבר הייתי בטלפון, מעיר את הרופאה שלי ומתנצל על השעה המאוחרת.

עכשיו אני אקצר, למרות ששם זה נראה כמו נצח. אלעד מצא אנשים טובים שיושבים ליד שקע חשמל והיו מוכנים להתחלף, הפקס המיוחל מהרופאה הגיע, 27 דקות לפני שהדיילות מתחילות את תיאטרון הוראות הבטיחות. את הדיוטי פרי ראיתי תוך כדי ריצה, הקפה שרף את הלשון, אבל לאף אחד מאיתנו זה לא היה איכפת, חיוך גדול עטף אותנו בדרך לשער העליה למטוס.

כששום דבר לא הולך לך בקלות, זה הופך את התוצאה תמיד להרבה יותר עוצמתית. עברתי 35 ימים של טיול מדהים, מאתגר, מהנה, קשה פיזית ומנטאלית, אבל שווה כל שקל, כל שניה של מאמץ בירוקרטי. חצינו את ארה"ב מחוף אל חוף, חווינו מקומות, אנשים ואוירה שכנראה לעולם לא נשכח. כן, אני עדיין באופוריה ומסרב להתנתק מתחושת החופש הגדול, אבל כנראה שגם זה יעבור עם התגלות האתגר הבא. מדי פעם עוד אעלה פה חוויות ותובנות שהבאתי מאמריקה הגדולה.

בינתיים, אני לא מסיים את הפוסט בלי תודה עצומה לשני אנשים. לאלעד, שהצליח לסבול אותי במשך חודש וקצת והיה לחלק בלתי נפרד מאחת החוויות הכי חזקות שעברתי. אומרים שחברות נמדדת דווקא ברגעים הקשים, אז לנו לא היו חסרים כאלה, ואני גאה להגיד שעברנו את כולם, אני גאה להגיד שאתה חבר שלי. ועוד תודה לגלדיס, שהייתה ונשארה כל הזמן (אהמ… השגרירות, אהמ…). אני לא עושה מילימטר בלעדיה, אז בטח שלא 3,507 מיילים (כן, ספרתי). בכל מקום בו היינו, בכל חוויה מדהימה חדשה, תמיד הסתכלנו אחד על השני בחיוך, ואמרנו – "לטיסה הזאת אתה לא עולה".

ארה"ב, יולי – ספטמבר, 2013.

IMG_0291

אמריקה

רוצה להאמין ששמתם לב, בחודש האחרון שמרתי כאן על דממת אלחוט. זה לא שנגמרו המילים, זה לא שתובנות הפסיקו להגיע, אפילו ההשראה ביקרה פה ושם, פשוט, בלי הרבה תירוצים, הייתי צריך איפוס. הרבה אנרגיה ולחץ הושקעו בהרצאה האחרונה שלי וכשהיא הגיעה, היה שיא גדול שאחריו נדרשה הפסקה קטנה. כן, קורה שגם כשהדרך מאוד ברורה ויש הצלחות, צריך לעצור רגע, לנשום ולחזור באנרגיות מחודשות.

במשך החודש האחרון, עבדתי על המשימה הכי מורכבת שעמדתי בפניה בשנים האחרונות, אולי בכלל. 36 יום של טיול מחוף אל חוף בארה"ב. כן, אותו טיול אשר היה תחת איום לא להתממש בגלל בירוקרטיות אמריקאיות, קרם עור, גידים וורידים וביום שני הקרוב, הוא עומד להתגשם. אז אמנם חזרתי, אבל אני תכף הולך, הולך להגשים חלום ישן ולאסוף הרבה סיפורים ומחשבות, ככה שיהיה לי מה לשתף. ההתרגשות מתערבבת כל הזמן עם חששות, תקוות, פחדים וציפייה, אבל מעל הכל מסתובבת בראש הידיעה ששוב המגבלה נדחקה הצידה, לטובת חוויה של פעם בחיים.

תהיו טובים, תשקו לי את העציצים, אני תכף חוזר.

עושה הד בקריות

לכבוד שבת ורגע לפני ההרצאה המיוחדת שאני עומד לערוך בקרית חיים, התפרסמה הכתבה הזו בעיתון "הד הקריות". לחצו על התמונה לצפייה בגודל מלא.

יניב אבירן - כתבה בעיתון

החלום האמריקאי

כמה ימים של עצבנות מטרידה עברו עד שיחת הטלפון הזו. "יניב, אנחנו שמחים לבשר לך כי הבקשה שלך אושרה הפעם. שתהיה לכם נסיעה נעימה". ככה, משפט קצר וענייני, הביא להתפרצות של שמחה, כזו שכיסתה על חודשים של טלפונים ומיילים ומכתבים ועמידה (ישיבה) בתורים של בירוקרטיה. שמחה של "יש! יש ויזה!".

לקראת סוף מרץ, שיתפתי את אתכם בסיפור דחיית בקשת הויזה של גלדיס, המטפלת שלי, ע"י שגרירות ארה"ב. אז, פניתי אליכם בבקשה להפיץ את האבסורד, בתקווה שלחץ ציבורי ישנה את ההחלטה הלא צודקת. היום, אני רוצה להגיד לכם תודה. בזכותכם, בזכות המאמץ המשותף, ההחלטה השתנתה. בעוד פחות מחודשיים, אנחנו נהיה על המטוס, בדרך לטיול החלומות.

כן, זה היה מסע ארוך, מתיש, לפעמים אפילו מייאש, אבל הידיעה שאתם והצדק איתי השכיחה כל מחשבה על הרמת ידיים. הרי אחרי שמסרבים לנו, הכי קל להיכנע למציאות. הכי קל להגיד "זה לא תלוי בי, זה מה יש" ולהמשיך הלאה, מאוכזבים על מר גורלנו. מיותר לציין מה היה קורה אם הייתי נכנע למציאות בכל פעם שנתקלתי בקיר. מיותר לציין שאני זה רק דוגמה, ולאף אחד אסור לוותר על המטרות שלו.

"לשנות החלטה של האמריקאים המקובעים, זה בלתי אפשרי", כתב לי מישהו בהודעה פרטית. השבתי לו את התגובה האוטומטית שלי בכל פעם שאני שומע את הצירוף "בלתי אפשרי", כתבתי לו "בינתיים". מייאשים וחסרי אמונה תמיד יהיו וגם תמיד יהיו להם את כל הסיבות למה אתה לא יכול להצליח. אם יוצא מכאן איזשהו מסר, אז הוא תמיד לקחת את הקולות האלו בערבון מוגבל. הרי בסוף רק אנחנו נחליט מה אפשרי, ומה עדיין לא.

אז שוב תודה לכל המשתפים והנותנים בלייק ובתגובה. טובלרון זה נדוש, אז תרשו לי לשלוח לכם אהבה גדולה במקום. עוד סיפור גדול נכנס להרצאה שלי. התוכן אמנם השתנה, אבל המסר תמיד אותו המסר – תאמין – זה יניב הצלחה.

שלכם,
יניב.

ויזה לארה"ב

בית הדין לדעות קדומות

בואו נדבר שניה על רושם ראשוני.

נדירים האנשים שרואים אותי בפעם הראשונה וקולטים עם מי יש להם עסק. במקרה הפחות טוב, אנשים פונים תחילה לאדם שאיתי ושואלים אותו שאלות לגביי. במקרה הטוב, הם מתעקשים לדבר איתי בטון של ילד בן 6 ותמיד, איפשהו באמצע, הם דוחפים את המילה "חמוד".

השבוע, למשל, ניגש לחבר שלי צלם, שאל אם אפשר ללטף אותי והאם אני מבין את המילים שהוא אומר. אז בעוד שהצטערתי שאני כן מבין, אינסטינקט ההוכחה השתלט עליי, התחלתי לענות לו והאירוע הסתיים בכך שהוא מציע לבובה המדברת משרה אצלו בסטודיו.

ככה זה, 25 שנים וקצת אני נדרש להוכיח. יום יום, אני נדרש לבטל את הרושם הראשוני ולהשאיר מסר אחר, חזק יותר ובוגר יותר מאיך שאני נראה. נכון, לפעמים זה כבר ממש מעייף, אבל כמעט תמיד הבעת ההפתעה על הפרצופים שמולי והידיעה שגרמתי לעוד מישהו להסתכל פעם הבאה בקנקן, לגמרי שווה את זה.

ככה זה, אנחנו אוהבים לספר לעצמנו סיפורים, אנחנו גם אוהבים להאמין לסיפורים האלה. הרי אם ההיא לבשה בגדים מוזרים אז היא בטוח מנותקת מהעולם, ואם ההוא שמן מדי אז אין סיכוי שהוא יגיע למשהו בחיים שלו, וההיא בטח מסכנה וההוא סתם ערס, ובבית המשפט שמתנהל לנו בראש, אנחנו חורצים דינים וגורלות, מבלי ששמענו שום עדות.

אז הפעם יוצאים מכאן שני מסרים. הראשון הוא שסביר להניח שלא פעם פספסנו מישהו בדרך, כזה שהחלטנו שאנחנו יודעים עליו הכל עוד לפני ששמענו אותו מדבר. לפספס זה אף פעם לא טוב. התובנה השנייה היא שאם אנחנו היינו אלה שהועמדו לדין, אסור לנו לשכוח שרק אנחנו מכירים אותנו באמת ותמיד קיימת בידינו היכולת להוכיח אחרת.

שבת שלום לכל החפים מפשע!

דעות קדומות