נקודת הזינוק

שלב השאלות והתשובות בהרצאות שלי הוא תמיד החלק שאני אוהב. לאחר שאני מסיים את הדברים שלי, שרביט הדיבור עובר לקהל, נוצרת שיחה ותמיד גם עולות תובנות מעניינות.

בשנה שעברה, בהרצאה שערכתי בבית ציוני אמריקה, אחד השואלים היה מיקי. מיקי הציג את עצמו כאדם ש"יש לו הכל בחיים, משפחה נפלאה, עבודה מצוינת, ועדיין, משהו חסר". כשהתחלנו לדבר על מה זה ה"משהו" הזה, מיקי השתמש במילה "תשוקה". זה נכון, אנשים יכולים להיות מאוד מצליחים, מאוד עשירים, יכולים להחזיק בכל התנאים הנכונים, ובכל זאת, לא להרגיש את התשוקה הזו, את הסיפוק שהופך הכל לשווה באמת.

אז דיברנו קצת מעל הבמה, ובהמשך התכתבנו, חיפשנו יחד את הדבר הזה שכל כך חסר לו. כבר באותו הערב, כשמיקי הזכיר את העובדה שלאחרונה הוא רץ מרתון, שמתי לב לניצוץ קטן. משהו בשפת הגוף שלו אמר לי שזה כיוון טוב להתחיל לחפש ממנו.

לא מזמן, מיקי שלח לי הודעה. החיפוש הסתיים בהצלחה. מיקי החל לייבא לארץ מותג חדש של בגדי ריצה. הרעיון שעומד מאחורי המיזם הוא בגדים איכותיים במחיר מופחת, אשר נוצר מתוך ההחלטה לא לשלם לדוגמנים, פרסומאים, מפיצים וכ'ו. מיקי סיפר לי שהמיזם החדש, המשלב את האהבה שלו לספורט יחד עם תועלת אמיתית, החזיר לו את התשוקה והסיפוק הזה שהוא כל כך חיפש.

הרבה אנשים מדווחים לי על שינויים והחלטות שקיבלו בעקבות ההרצאה. הסיפור של מיקי הוא ללא ספק אחד המרגשים והמשמעותיים ביותר. לך, מיקי, רציתי לומר שאני גאה מאוד, מעריץ על הדרך ומאחל שרק ימשיך ככה. מודה על הזכות להיות חלק, גם אם קטן, בהשראה המתגלגלת.

rejoy

חתום בנשיקה

התרגשות לא קטנה נרשמה כשהגיע המכתב הזה, המבשר ש"נשיקה", ספר הילדים שכתבתי, קיבל את תו האיכות של מכון אדלר. כלומר, ידעתי שהספר טוב, אבל פתאום, כשיש לו גם הכרה ממסדית מכובדת, זו סיבה רצינית לגאווה. מהיום, איציק ומלי לא רק נחשבים חמודים, אלא גם חינוכיים, עם חותמת.

מכון אדלר

מהזוית שלי

כשאני מדבר על המחסומים ששברתי במהלך השנים, אני תמיד מזכיר את אותם האנשים שעמדו במחסום ונכנעו לקיבעון המערכת. אני גם תמיד מדגיש כי אותם אנשים לא פעלו מתוך רוע או רצון לעכב, ההיפך הוא הנכון, אלא פשוט במערכות כל כך מסועפות וארכאיות, הרבה פעמים קל יותר לשחות בכיוון הזרם מאשר להילחם במוסכמות.

כשהוזמנתי להרצות בכנס חומ"ש ה-9 לשיקום, שמחתי מאוד על ההזדמנות להגיע ולדבר בפני אותם יושבי המחסומים. פגשתי מקרוב עובדים סוציאליים, אנשי הביטוח הלאומי ועובדי מערכת החינוך,  והצגתי בפניהם את הזווית שלי במלחמות שניהלתי. האווירה היתה מצוינת, השאלות היו מעניינות ובעיקר התרגשתי מתגובה אחת שחזרה על עצמה מס' פעמים – "יניב, תודה. נתת לי הרבה חומר למחשבה". עוד מחסום נשבר.

כנס עובדים סוציאליים

הבחורה עם הצלקת

"דינה הבחורה עם הצלקת", ככה היא הציגה את עצמה בפני כל. אנשים ניסו להתקרב אל יופיה המהפנט, הכינו משפט פתיחה בקנה, אך היא ירתה קודם – "שמי?", אמרה במהירות, "דינה הבחורה עם הצלקת". להצליח בעבודה כמו באהבה כמו בחיי חברה, לא היה לה סיכוי. בכל פעם שהצלחה קטנה יצרה קרן אור דקה של התגברות, דינה הבחורה עם הצלקת הסתנוורה ונבהלה. העיניים שלה כבר היו רגילות לחושך.

השנים עברו, החרדות גברו, המנסים עזבו והצלקת נשארה חברתה היחידה של דינה. באחד הערבים הקרים, דינה הבחורה עם הצלקת ירדה לבית המרקחת לקנות משככי כאבים. בעודה מתלבטת בין המותגים השונים, אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל, קול נעים לחש לה מאחור – "שניהם רעילים באותה מידה, סמכי עליי". הסקרנות סובבה את דינה הבחורה עם הצלקת אל אותה למודת ניסיון. מול מדף הגלולות למניעת הריון, עמדה אישה בדיוק באותו הגובה, מעוטרת בחיוך כזה מוזר של שלווה וביטחון. כבר שנים היא מחפשת מישהו שמבין במשככים, ומשהו בקול של אותה אלמונית הרגיש לה מוכר ומנחם. דינה הבחורה עם הצלקת התקרבה בהיסוס, השפילה מבט ושאלה לשמה.

"שמי?", ענתה האישה בגאווה, "רינה הבחורה עם הצלקת – סמל הקרב, סמל הניצחון".

חדר כושר מנטאלי

בחדרי כושר קיים כלל מאוד פשוט – No Pain, No Gain. בעברית פשוטה, אם לא היה שום דבר שגרם לך להתאמץ, לא הרווחת שום דבר, לא פיתחת שום שריר.

המשפט הזה גרם לי לחשוב על האנשים החזקים מנטאלית סביבי, אלה עם השרירים הכי חזקים של הנפש. לכולם יש מכנה משותף די ברור – מעולם לא היה להם קל. בין אם מדובר בילדות קשה, בין אם אובדן כואב באמצע החיים או מגבלה שמפריעה לתפקוד התקין, אנשים אלו נאלצו להתמודד, וההתמודדות היא שהפכה אותם למי שהם היום.

כשצרות נוחתות עלינו, אנחנו בדרך כלל בורחים לתלונות, לכעס על גורלנו המר. נראה לי שאם נאמץ את תובנת חדר הכושר, ונזכור שאותן בעיות הן בעצם משקולות קצת יותר כבדות שגורמות לנו להתחזק, יהיה לנו הרבה יותר קל להתנהל במשבר הבא שיגיע.

אז מאיפה אני מוצא את הכוחות להתמודד עם המחלה שלי? זה לא חוכמה, אני מתאמן כבר מגיל שנה וחצי.

משקולות לנפש

מהנדסים עתיד

אתמול, הייתה לי הזכות להגיע למכללת עזריאלי – מכללה אקדמית להנדסה ירושלים, ולדבר בפני הדור הבא של המהנדסים בארץ. אותם אנשים יסיימו אוטוטו את הלימודים ויצאו למשרות בכירות במשק בתחומי הבנייה, הרפואה, המחשבים ועוד, ולכן היה לי חשוב להגיע ולהזכיר להם עד כמה חשוב להיות פורצי דרך, עד כמה העולם צמא לאנשים אמיצים שישנו כאן דברים. את ההרצאה סיכמתי במושג מתוך העולם שלהם, אשר הפעם קיבל משמעות מוחשית יותר – תמיד צריך לשאוף לאינסוף. היה כיף.

המכללה האקדמית להנדסה ירושלים

 

לא מתפשר על אושר

בימים האחרונים אני נתקל בכל מיני זוויות לאותה שאלה בדיוק – האם נכון להתפשר על דברים מהותיים במטרה להמשיך לנוע, או שאולי עדיף לדבוק בסטנדרטים גבוהים גם במחיר של סבל זמני.

לא מעט אנשים מתייעצים איתי לגבי הסוגיה הלא פשוטה הזו, גם אם ההתלבטות שלהם נוגעת לתחומים שונים לחלוטין. לאחת, הוגשה הצעת עבודה עם משכורת מפנקת, אבל בתפקיד שלא קשור לתחום בו היא חולמת לעבוד. בחור אחר הצהיר בפניי שהוא חושש לסיים את מערכת יחסים הארוכה שלו, למרות שישנם כמה דברים עליהם הוא לא מוכן להתפשר עם בת הזוג שלו. מישהי נוספת סיפרה לי שהיא מאוד רוצה ללמוד מקצוע מסוים "אבל נדיר למצוא בזה עבודה", וגבר אחד, לא צעיר במיוחד, התלבט אם לסיים במהירות פרויקט עליו עבד, או להאט ולהרגיש שלם עם איכות העבודה שביצע. אלו דיונים כל כך מורכבים ומבלבלים, אבל בעיניי זה תמיד מסתכם לאותה שאלה. אני תמיד שואל את היושב מולי האם הוא יכול לדמיין את עצמו בעוד שנה מהיום, אחרי שביצע את הויתור. האם הוא מאושר? האם קיימת תחושת פספוס? האם זה היה שווה את ההתפשרות?

בעיניי, סיפוק אמיתי מתקיים כאשר המציאות עונה על הציפיות שלנו מעצמנו. אני חושב שמותר ונכון להתגמש במהלך החיים, כל עוד האושר האישי שלנו לא נמצא בסכנה. הרי תלוש שכר מכובד לא מבטיח חיוך בבוקר, בדרך לעבודה, ומערכת יחסים בה צד אחד לא מרגיש שלם, עתידה להתפוצץ בכל מקרה. נכון, המון פעמים מפתה מאוד לסיים עם ההמתנה ולהתחיל לקטוף פירות מידיים. הבעיה היא, שלא מעט פעמים, איבוד הסבלנות משאיר לנו ביד פרי חמוץ במיוחד.

חוסך שבטו

איזה שבוע מטורף עבר כאן. פרשת הזמר, הקטינה, המשפחה והסמים, אי אפשר היה להתחמק מזה והדיונים השתוללו עוד לפני שבכלל הבנו מה קרה. אנחנו מאוד אוהבים לרדת לפרטים הקטנים, אלה עם המיץ הצהוב שמרווה את הצמאון שלנו להצצה לחיים הסודיים של מישהו אחר, אבל אני חושב שפה ושם פספסנו את הכאב האמיתי מהסיפור.

הימצאותן של נערות שעוד לא סיימו תיכון בחברתם, המינית או לא, של גברים הבוגרים מהן ב-20+ שנה, היא לא תוצאה של השפעת סמים, אלא היעדר השפעה של חינוך. ישנה כאן שאלה הרבה יותר גדולה מהשאלה הפלילית, והיא בעיקר מופנית להורים. אני נפגש לא מעט עם בני נוער ורואה מקרוב כמה הם משוועים ליד מכוונת, כזו שתיתן להם דוגמה טובה בתוך ים גיבורי הילדות שמאכזבים אותם כל פעם מחדש.

לצערי, אני מכיר גם הורים שמפחדים להיות במקום הזה. הרי לא פעם, קל לחשוב שההתפרעות של הבן או החוצפה של הבת באים מתוך כוונה להרחיק ולמרוד, כשבעצם מסתתרת שם קריאה גדולה לתשומת לב. הרבה פעמים דווקא החופש והרצון לאפשר לאותם נערים ונערות לעשות ככל העולה על רוחם, הוא בדיוק הדבר האחרון אותו הם מבקשים. שלמה ארצי, אחד מאותם אנשים בודדים שעדיין נותרו לי להעריץ, הקריא פעם קטע המדבר בדיוק על זה. על אותה אמא רשעית שבעצם רשעותה, מצילה את חיי ילדיה.

בעולם בו חסרים מודלים להערצה, בואו ננסה להיות כאלה. שבת שלום.