חלומות צריך לצעוק

"להתחיל לקרוא את הספר של יובל", היה אחד הסעיפים ברשימה שלי לתקופה הקרובה. הזמן עבר והשגרה דחקה את מטלות הכיף לעצמי לטובת מטלות הכיף שבעבודה, ולא הצלחתי להגיע אל הרשימה. מזל שיש יום כיפור.

את יום הכיפור הזה העברתי בחברת הספר מעורר ההשראה של יובל אברמוביץ', "הרשימה", והוא השתלב נפלא ברוח חשבון הנפש שהיום הזה מסמל. חשבון הנפש הזכיר לי שבזמן האחרון אני דוחה יותר מדי מטרות מרגשות ונשאב לתוך שגרה די שגרתית של עבודה. הרשימות של יובל הזכירו לי עוד כמה חלומות יש לי.

אז תודה ליובל על התזכורת ועל הספר הבאמת מעולה. עשו לעצמכם טובה ורכשו עותק. חלומות צריך לצעוק.

הרשימה

התיישבתי בסלונה

הידעתם שבריטים רבים מתו על הטיטאניק, רק מפני שחיכו בנימוס לסירות ההצלה? מסתבר שישנם כללי נימוס שרצוי לוותר עליהם. פוסט ראשון שלי בסלונה. לחצו כאן לקריאה »

טור בסלונה

ילדים, נעים מאוד.

ילדים לא יכולים לזייף. כשקשה להם מיד רואים, כשמפחיד להם הם מגיבים, כשמצחיק להם הם צוחקים וכשמשהו לא ברור להם הם שואלים, בלי להתבייש.

לפני כחודש התארחתי בתכנית הילדים "תראו אותי" בהנחיית אברי גלעד, שם קיבלתי הזדמנות מדהימה לענות על השאלות שהכי מסקרנות את אותם אנשים צעירים. האפשרות לקיים שיחה פתוחה לחלוטין, בגובה העיניים, פתחה פתח לשאלות שיש גם למבוגרים, אך הם מעולם לא העזו לשאול.

להלן הפרק המלא של התכנית. צפיה נעימה :)‬

במילה אחת – זכות

לאחר שנה בה נולדו עוד כמה סיפורי הצלחה, עוד כמה תובנות ועוד כמה דברים שרציתי לחלוק, החלטתי שוב לפתוח את ההרצאה שלי לקהל הרחב. ביום שלישי האחרון, נפגשנו בבית ציוני אמריקה, כשאני מצדי מופתע ומתרגש מכמות האנשים שהגיעו לשמוע.

את החוויה עצמה קשה לתרגם למילים, ורק מי שנכח באולם יכול להעיד, אבל את כמות התגובות המפרגנות ואת החותם שהשאיר הערב הזה אני יכול לסכם במילה אחת – זכות. זכות גדולה נפלה בחלקי לשבת ולשתף מתוך העולם שלי, בתקווה להשפיע לטובה, ולו במעט, על העולם של האנשים שפגשתי.

אז בדרך להרצאה הבאה, אני רוצה להודות לכל מי שהיה חלק מעוד ערב של השראה. ערב שאני אזכור עוד הרבה זמן.

נקודת הזינוק

שלב השאלות והתשובות בהרצאות שלי הוא תמיד החלק שאני אוהב. לאחר שאני מסיים את הדברים שלי, שרביט הדיבור עובר לקהל, נוצרת שיחה ותמיד גם עולות תובנות מעניינות.

בשנה שעברה, בהרצאה שערכתי בבית ציוני אמריקה, אחד השואלים היה מיקי. מיקי הציג את עצמו כאדם ש"יש לו הכל בחיים, משפחה נפלאה, עבודה מצוינת, ועדיין, משהו חסר". כשהתחלנו לדבר על מה זה ה"משהו" הזה, מיקי השתמש במילה "תשוקה". זה נכון, אנשים יכולים להיות מאוד מצליחים, מאוד עשירים, יכולים להחזיק בכל התנאים הנכונים, ובכל זאת, לא להרגיש את התשוקה הזו, את הסיפוק שהופך הכל לשווה באמת.

אז דיברנו קצת מעל הבמה, ובהמשך התכתבנו, חיפשנו יחד את הדבר הזה שכל כך חסר לו. כבר באותו הערב, כשמיקי הזכיר את העובדה שלאחרונה הוא רץ מרתון, שמתי לב לניצוץ קטן. משהו בשפת הגוף שלו אמר לי שזה כיוון טוב להתחיל לחפש ממנו.

לא מזמן, מיקי שלח לי הודעה. החיפוש הסתיים בהצלחה. מיקי החל לייבא לארץ מותג חדש של בגדי ריצה. הרעיון שעומד מאחורי המיזם הוא בגדים איכותיים במחיר מופחת, אשר נוצר מתוך ההחלטה לא לשלם לדוגמנים, פרסומאים, מפיצים וכ'ו. מיקי סיפר לי שהמיזם החדש, המשלב את האהבה שלו לספורט יחד עם תועלת אמיתית, החזיר לו את התשוקה והסיפוק הזה שהוא כל כך חיפש.

הרבה אנשים מדווחים לי על שינויים והחלטות שקיבלו בעקבות ההרצאה. הסיפור של מיקי הוא ללא ספק אחד המרגשים והמשמעותיים ביותר. לך, מיקי, רציתי לומר שאני גאה מאוד, מעריץ על הדרך ומאחל שרק ימשיך ככה. מודה על הזכות להיות חלק, גם אם קטן, בהשראה המתגלגלת.

rejoy

חתום בנשיקה

התרגשות לא קטנה נרשמה כשהגיע המכתב הזה, המבשר ש"נשיקה", ספר הילדים שכתבתי, קיבל את תו האיכות של מכון אדלר. כלומר, ידעתי שהספר טוב, אבל פתאום, כשיש לו גם הכרה ממסדית מכובדת, זו סיבה רצינית לגאווה. מהיום, איציק ומלי לא רק נחשבים חמודים, אלא גם חינוכיים, עם חותמת.

מכון אדלר

מהזוית שלי

כשאני מדבר על המחסומים ששברתי במהלך השנים, אני תמיד מזכיר את אותם האנשים שעמדו במחסום ונכנעו לקיבעון המערכת. אני גם תמיד מדגיש כי אותם אנשים לא פעלו מתוך רוע או רצון לעכב, ההיפך הוא הנכון, אלא פשוט במערכות כל כך מסועפות וארכאיות, הרבה פעמים קל יותר לשחות בכיוון הזרם מאשר להילחם במוסכמות.

כשהוזמנתי להרצות בכנס חומ"ש ה-9 לשיקום, שמחתי מאוד על ההזדמנות להגיע ולדבר בפני אותם יושבי המחסומים. פגשתי מקרוב עובדים סוציאליים, אנשי הביטוח הלאומי ועובדי מערכת החינוך,  והצגתי בפניהם את הזווית שלי במלחמות שניהלתי. האווירה היתה מצוינת, השאלות היו מעניינות ובעיקר התרגשתי מתגובה אחת שחזרה על עצמה מס' פעמים – "יניב, תודה. נתת לי הרבה חומר למחשבה". עוד מחסום נשבר.

כנס עובדים סוציאליים

הבחורה עם הצלקת

"דינה הבחורה עם הצלקת", ככה היא הציגה את עצמה בפני כל. אנשים ניסו להתקרב אל יופיה המהפנט, הכינו משפט פתיחה בקנה, אך היא ירתה קודם – "שמי?", אמרה במהירות, "דינה הבחורה עם הצלקת". להצליח בעבודה כמו באהבה כמו בחיי חברה, לא היה לה סיכוי. בכל פעם שהצלחה קטנה יצרה קרן אור דקה של התגברות, דינה הבחורה עם הצלקת הסתנוורה ונבהלה. העיניים שלה כבר היו רגילות לחושך.

השנים עברו, החרדות גברו, המנסים עזבו והצלקת נשארה חברתה היחידה של דינה. באחד הערבים הקרים, דינה הבחורה עם הצלקת ירדה לבית המרקחת לקנות משככי כאבים. בעודה מתלבטת בין המותגים השונים, אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל, קול נעים לחש לה מאחור – "שניהם רעילים באותה מידה, סמכי עליי". הסקרנות סובבה את דינה הבחורה עם הצלקת אל אותה למודת ניסיון. מול מדף הגלולות למניעת הריון, עמדה אישה בדיוק באותו הגובה, מעוטרת בחיוך כזה מוזר של שלווה וביטחון. כבר שנים היא מחפשת מישהו שמבין במשככים, ומשהו בקול של אותה אלמונית הרגיש לה מוכר ומנחם. דינה הבחורה עם הצלקת התקרבה בהיסוס, השפילה מבט ושאלה לשמה.

"שמי?", ענתה האישה בגאווה, "רינה הבחורה עם הצלקת – סמל הקרב, סמל הניצחון".